צרות של אסירים

מה יגיד לעצמו אדם ימני אחרי צפייה ב"ביטחוניים", סרטו של שמעון דותן על האסירים הפלסטיניים בישראל, ששודר אמש בערוץ 1? הוא אמור להיות במבוכה: מצד אחד, רבאק, אלו חלאות אדם רצחניים, אך מצד שני, מדובר באנשים חושבים, שמנצלים את בית הכלא למצוות ומעשים טובים כמו לימודים, התארגנויות פוליטיות וכדומה. ומצד שלישי, אלו הן רשויות הכלא והמדינה, שמאפשרות לדשא לצמוח בפראות מתחת לרגליהן והופכות את בתי הכלא הישראלים לבית הספר לפיקוד ומטה של החברה הפלסטינית - ליצרן של סגל הפיקוד הפלסטיני.

ואדם שמאלני? מצד אחד הכלא מתפקד באופן חיובי כמחולל הדמוקרטיה הפלסטינית, שמשמש כפרט חשוב בקורות חייו של המנהיג הפוטנציאלי, שמאפשר לפעילים זוטרים לעסוק בפוליטיקה 24 שעות ביממה ולהשתפשף בעשייה הפוליטית בזעיר אנפין בין כתלי הכלא. אפשר כמעט לשמוח על קיומו של הכלא. מצד שני, איך אפשר להתמודד עם החיוך שבערגה שמפגינה אחת ממתכננות הפיגוע בסבארו, כשהיא נזכרת ברגעי הקסם הנוסטלגיים של הסעת המחבל לזירת הפיגוע? או עם שוויון הנפש בו היא אומרת, "נו, שמונה", כשדותן מתקן אותה שבפיגוע בו השתתפה לא נהרגו שלושה ילדים, אלא שמונה?

והצופה הפלסטיני, מה הוא יגיד? על מדינת משטרה, שמשחקת במעשה הפוליטי של עם אחר, שנותנת לפעיל פוליטי, שלא היה שותף למעשה טרור, 10 דקות בשבועיים עם ילדיו בידיים? ומנגד, הידיעה ש"בגלל ששב"כ עושה עבודה כה טובה, ההנהגה הפלסטינית הצבאית, המדינית והחברתית מרוכזות יחד", כמעט "חופשיות" לעשות סיעור מוחין, לפתח ולהתפתח. אותה מדיניות נפשעת היא ששמה את העם הפלסטיני בכלא, אבל מנגד "נותנת לו את הכוח מבלי שתדע".

הסרט "הביטחוניים" הוא מה שנקרא במחוזותינו "סרט חשוב". החברה הישראלית היא קצת "אמא פולניה", שמעוניינת שבנה יהיה רופא או עו"ד בשל נקודת השקפתה האנכרוניסטית, שבפריזמה שלה לא נקלטים החסרונות של המקצוע. כך, יש נושאים שעצם הטיפול שבהם עקרוני, לא משנה איך הוא נעשה; לכן המסקנות של שלושת הצופים האלו דומות מאד לחיבוטי הנפש הפוליטיים שלהם טרם הצפייה.

בסרט "הביטחוניים" יש פגמים רבים מספור, אבל הוא כל כך חשוב לצופה הישראלי-פלסטיני - ללא כל קשר לדעותיו - ולמעשה גם לצופה הבינלאומי. המסקנה שמנסה להגיע הסרט - היות בית הכלא הישראלי בית ספר למדיניות - הייתה יכולה לעבור גם בסרט קצר בשעה. לעומת זאת, בסרט כה ארוך, בולט שבעתיים חוסר ההתעכבות על נושאים מרתקים אחרים, כמו המימד הרצחני והמימד האנושי, שכמעט ואינם זוכים לשום תשומת לב.

אנחנו צופים בסרט ומהנהנים בראשנו, למרות שאת הפרטים המפתיעים, לכאורה, כמו העובדה שיש היררכיה ומשמעת קפדנית בחברה בכלא, חלוקה לארגונים ובחירות דמוקרטיות לתפקידים החשובים בכלא, אנו למעשה כבר יודעים, כמו את העובדה שיש ליושבי בתי הכלא כוח פוליטי עצום, ודי להזכיר את מסמך האסירים. העובדה שבית הכלא משמש כבית ספר, ולא כגורם מתקן, אף היא מוכרת לנו וגם האופי מסוג הד"ר ג'קיל-מיסטר הייד של הפלסטיני הוא מהסוג המקובל אצל ישראלים. כמו התפיסה הציבורית, גם בסרט עולה דמות של אדם שמגיש תה וסימפטיה ביד אחת, ודוקר בסכין מעוקלת בשניה.

ערכו של הסרט, אם כן, הוא ההדגשה הראויה של רעיון מוכר, אך לא מנוסח, של חשיבות בית הכלא בעולם המדיני הפלסטיני וערך זה מצדיק סרט קצר וממוקד הרבה יותר. הוא מקבל את מרבית נקודות הזכות שלו בגלל שהוא מצייר תמונה של עולם שאנו לא מכירים, עולם "חשוב", ש"ראוי להכירו", כמו שראוי לקרא על השואה או לדעת מי זה אלתרמן. לא המהות חשובה, אלא עצם העיסוק בה, וחבל.