הסצינה האחרונה של "המלך האחרון של סקוטלנד" מתרחשת בטרמינל באנטבה, שם מוחזקים חטופי מטוס אייר פראנס, כיממה וחצי לפני שהמבצע לחילוצם יקצור תשואות בינלאומיות. השליט האוגנדי, אידי אמין (דאדא), מגיע ומבשר להם בידידותיות שאין להם מה לדאוג.
אותה סצינת מפתח מופיעה גם ב"מבצע יונתן", סרטו של מנחם גולן. אמנם בין מארק הית', שגילם שם את אמין (והוא רק בן 27) לבין פורסט ויטאקר, שמוביל כרגע במרוץ לאוסקר השחקן הטוב ביותר על הופעתו, אין ולו טיפת דמיון. אך בין הבמאי קווין מקדונלד, ש"המלך האחרון" הוא סרטו הראשון באורך מלא, לבין מנחם גולן דמיון רב. שניהם, ככל הנראה, במאים מחורבנים למדי. מקדונלד, לפחות, מחזיק באמתחתו עשייה דוקומנטרית משובחת הוא יכול לחזור אליה, או להשתפר בהקדם, לפני שייצר את "Days of love 2".
"המלך האחרון" עוקב אחרי רוב כהונתו של עריץ אוגנדה, אחד הדיקטטורים המסקרנים של המאה ה-20, דרך סיפורו הפיקטיבי של ד"ר ניקולס גריגן (התופין ג'יימס מקאבוי, בהופעה סבירה), רופא סקוטי צעיר שמגיע לאוגנדה בתחילת הסבנטיז ונשבה אחר העריץ הכריזמטי, המציג את עצמו כמושיע עממי. כרופאו האישי הוא מפתח איתו מערכת יחסים מורכבת, ובשל תסביך האב שהוא גורר איתו עוד מהמולדת הקרירה, היחסים הללו הופכים להפכפכים וטעונים הרבה יותר.
אחרי שגריגן מאמץ את אמין כמיטיבו ומנהיגו, כמעט כאביו, הוא מגלה את צדדיו הרעים: מלבד היותו של הנשיא אינפנטיל, פרנואיד ואקצנטרי, הוא נחשף לאמת המרה, על היותו של אמין פסיכופט רצחני (ובמילים אחרות מאניה, שוחט). כאן הוא עושה פניית פרסה אדיפלית, כשהוא חוכך אם לרצוח את הנשיא - ובמקביל משגל נמרצות את אחת מנשותיו.
סקוטלנד ירד
פיטר מורגן, ששרטט את דמותה של אליזבת השנייה ב"המלכה", אמון גם על אמין ב"המלך האחרון" (יחד עם ג'רמי ברוק, על פי ספר מאת ג'ילס פודן). זו לא ההקבלה היחידה ל"המלכה". גם כאן, כמו בסרטו של סטיבן פרירס, דמות השליט היא ההישג התסריטאי והמשחקי שמציל את הסרט. אך ויטאקר נאלץ להאבק לכל אורכו של "המלך האחרון" בחוסר האמינות הכללית של הסרט.
מקדונלד וכותביו מנסים נואשות לבלוע את הכל. תכנית אוגנדה שלהם מנסה להיות בעלת ממדים אפיים ולכלול כמעט את כל שנות שלטונו של אמין. אך הסיפור הוא ליניארי ושבלוני, כשההתפתחות הדרמטית מושגת רק דרך ההופעות הקצובות של ויטאקר, או לחלופין באמצעות כמה סצינות דחוסות, המביאות תצוגות ויזואליות קשות לעיכול.
בתוך אלה, הדמות הראשית גריגן, לא מתפתחת כמו שהיית מצפה מצעיר שעובר שש שנים בצילו של פסיכופת. ובמילים אחרות, במקום עגילות היא מציגה "קמירות מינורית" לכל היותר. ודמותו של אמין, כמה שלא תהיה אמינה, שטוחה גם היא יחסית מתחילה כקצת-פסיכית ומסיימת כמגה-פסיכית. כך גם בסימביוזה בין שתיהן, כשהמפנה ביחסו של גריגן לאמין מוצג באופן שרירותי וגס.
המרקחת של מקדונלד מבולבלת ומרושלת. זה מתבטא כמעט בכל אלמנט בסרט. נכון, ישנם דברים טובים - כמו נטיעת ההפקה באוגנדה עצמה ובחירת הלוקיישנים; וההברקה של הצלם אנתוני מנטל, בדמותם של צילומי כתף תזזיתיים המלווים את ההופעות של ויטאקר עם קלוז אפים מזוויות מפתיעות, איבודי וריכוזי פוקוס ותנועות חדות, כולם אלמנטים המבטאים את אישיותו המופרעת של אמין. אך בין כל אלה שזור תסריט רעוע, והבלחות סינמטיות דחוסות ולא-ברורות, כמו קלוז-אפים על חרקים כל 20 דקות בערך, שמשרתים כנראה איזה מוטיב נעלם; מוזיקה מגובבת, הנעה בין שבלונות תזמורתיות לסשנים רוקיסטיים מוזרים; צילומים דוקומנטריים בסוף, אחד מכללי ה"אל-תעשה", שמקדונלד צריך לאמץ; ועוד רעות חולות.
אך ויטאקר, שחקן בחסד, לקח את "המלך האחרון" בתור פרויקט חייו. עם הכנה מדוקדקת ותובענית לתפקיד, הוא מביא נופך יותר אמין מאמין. תצוגת התכלית שלו בולעת את המסך בכל דקה בה הוא מופיע. האם זה אותו "גוסט דוג" שקט ומופנם, או אדי גארליק המבויש ב"בוקר טוב ויאטנם"? קשה להאמין (זהו, זה היה משחק המילים האחרון). ובמילים אחרות, "המלך האחרון של סקוטלנד" הוא סרט צר עם שחקן רחב. וחבל.