איזה הבדל תהומי יש בתפיסה של רמת הגולן משני צידי נהר הירדן. הצד הסורי ראה תמיד ברמת הגולן (וארץ ישראל כולה) חלק אינטגרלי מ"סוריה הגדולה" שנכבש בעורמה ויש להחזירו למדינה ולאזרחיה הכפריים והחקלאים. לעומתם, הצד הישראלי ראה תמיד ברמת הגולן פארק אטרקציות חיצוני למדינה, ומקור תיירותי נאה להפקת מזומנים. מין מקום שיוצאים אליו לטיול שנתי עם הכיתה, לסקי עם החברים, לצימר עם האשה, לסנפלינג עם המשפחה במפלים ובמצוקים, או סתם עוצרים כדי לראות פרות משוטטות חופשי בטבע. נדמה שרב האנשים שגרים שם, באו לגור רק כי סיפרו להם שלפעמים בלילות אפשר לראות קרנפים, או הבטיחו להם קיאקים חינם ויום כיף בקאנטרי של קצרין. ממש לגור ביחידת נופש.
מכל סעיפי ההסכם המתגבש לכאורה בין ישראל לבין סוריה, הסעיף הכי מפורט הוא הסעיף שמתעסק עם הפארק ברמת הגולן, שהרי זה מה שבאמת מעניין את הזכיין וציבור הנופשים הישראלי. מסתבר שהגבול שייקבע לאורך נהר הירדן הוא בבחינת גדר השמורה, ואפשר יהיה לחצות אותו תמורת תשלום סמלי ואולי אפילו להתפלח פנימה בלי לשלם, או כפי שניסחו זאת באופן רשמי בהצעה הישראלית: "הסורים ינפיקו במקום היתר כניסה תמורת תשלום... הכניסה לפארק תקפה ליום אחד, במשך שעות האור". כאילו מדובר בדיל מאורגן לספארי בקניה שאסור להפריע בו את מנוחת החיות שבאות לשתות בלילה מהאגם. נשאר לסגור על המחיר וזהו.
האינטרס הראשוני של ישראל בחתימה על הסכם שלום עם סוריה יהיה להבטיח שהפארק שלה יישאר כמו שהיא טיפחה אותו והתרגלה אליו במהלך 40 השנה האחרונות: כמו אחד שקיבל זכיון ל-50 שנה להקמת חניון עם דשא וסככות, וכל מה שמעניין אותו זה שלא יקחו לו אותו, ושהוא יוכל להמשיך לגבות את הכסף בכניסה. אם בכל זאת יחליטו לחטוף ממנו את הזכיון, הוא מאיים לקחת איתו את הדשא והסככות ואפילו את המנגל. פראייר הוא הרי בטח לא.
נשמע מצחיק? הרי כך בדיוק זה יקרה. מדינת ישראל לא תיתן את הדשא והסככות לסורים הרוצחים האלה החברים בציר הרשע. כמו בימית, כמו בעזה, אנחנו תמיד לוקחים איתנו את הפארק הירוק שלנו, ממש כמו שלקחנו את הברזים בטורקיה. את הרכבל של החרמון אפשר להעביר לירושלים. זאת יכולה להיות אטרקציה לא רעה בכלל לשבת ברכבל סקי שיקח אותנו מהר-הצופים ועד להר-הבית. עמי פופר ויגאל עמיר יחלקו ציוד בכניסה.
בשאר על האש
אבל מה יהיו האטרקציות בפארק הסורי, אחרי שנהרוס הכל ולא נאפשר להם להקים שם כל יישוב, כפי שמשתמע מההסכם? לעוף בכדור פורח, לרכב על פרות, לחלוב עיזים וליצור כדים מבוץ עם הנייטיב'ס? או אולי טיסות רומנטיות במיג 23, סיור לכל המשפחה בשדה מוקשים או השתתפות קבוצתית לוועדי עובדים בהטיית מי הירדן ההררי. לא תאמינו כמה אפשר להספיק ביום אחד.
כדאי להגיד את זה ישר בפרצוף: את "פארק השלום" אפשר להקים גם בהרי ירושלים עם חניה מסודרת ומנגל ופחי אשפה, אבל שלום אמיתי הוא לא פארק ולא אטרקציות. בשלום אמיתי צריך קודם כל לסמוך על הצד השני, ולתת לו לעשות מה שהוא רוצה בשטח שיוחזר לו. אם הסורים יחליטו שבמקום אתר סקי ואטרקציות תיירותיות הם רוצים לבנות שם מערכת יישובים חקלאיים עם עיר גדולה, תעשייה מזהמת ומערכת להטיית מים לטובת היישובים אי אפשר לאסור עליהם. גם אנחנו עשינו זאת, בייבוש אגם החולה הטבעי, הקמת מערכת הישובים לאורך הירדן (כולל העיר קרית שמונה) וכמובן המוביל הארצי שמנצל את מי הכנרת לטובתנו. אז מוטב לנו ללא התנשאות, ללא כוחנות ובלי להתייחס לשלום כעסקת נדל"ן. כי שלום עושים בין שווים.