ערוץ אגו

שקיפות דמוקרטית, תכנית ריאליטי או כלי יחצני? איתי מאירסון העביר לערוץ הכנסת ודלה רכילות חמה על אהוד אולמרט

איתי מאירסון
06/02/2007

את גגו של הבונדסטאג, בית הפרלמנט הגרמני בברלין, מעטרת כיפת זכוכית שקופה. כל איש ואישה – אזרחים גרמניים כמבקרים זרים – מוזמנים להיכנס בשערי המבנה, לעלות אל ראש הכיפה ולהשקיף מלמעלה על נבחרי העם העוסקים במלאכתם הפרלמנטארית. הכיפה השקופה – בעיצובו של האדריכל הבריטי נורמן פוסטר – מהווה איתות אזהרה לפוליטיקאים: "העם צופה בכם". לאור עברו הטעון של בית הפרלמנט הגרמני, אין מדובר כאן בסמליות בלבד אלא בניסיון אמיתי לתקן קלקלה היסטורית. מעל כנסת ישראל לא מונחת כיפה שקופה. במדינה שבה גורלות נחרצים בשיחות ליליות בארבע עיניים והחלטות מתקבלות תחת שולחנות, תקרתו של היכל הדמוקרטיה עשויה בטון יצוק היטב. רק שלא ייראו.

ערוץ הכנסת – 99 בממיר הדיגיטלי – אמור היה לשמש כאותה כיפה שקופה. ואולם, הצלחתו היא חלקית בלבד, במקרה הטוב. לא נבחן את חצי הכוס הריקה בטרם נשתה את חציה המלא: ערוץ הכנסת הוא ברכה על מסך הטלוויזיה המדכא שלנו. הערוץ מעביר מדי יום בשידור ישיר את הדיונים מוועדות הכנסת ומן המליאה, ומבחינה זו הוא מאפשר לנו השתתפות חשובה – גם אם פסיבית בלבד – במסיבה הפרלמנטארית.

מי שעניינים פרלמנטאריים אינם נמנים על תחביביו, יוכל לצפות בתכניו של ערוץ הכנסת כבתכנית ריאליטי: לקחנו מאה-עשרים אנשים – יהודים וערבים, גברים ונשים, דתיים ורוסים – והכנסנו אותם ללופט ענק בירושלים למשך ארבע שנים. הצבנו מצלמות במסדרונות, בחדרי הוועדות ובמזנון. מאה-עשרים מתמודדים – ושאלה אחת: מי ישמור על הכיסא? אגב, בוז'י הרצוג וזהבה גלאון הם מה זה צ'ילבות.

עוד בוואלה!

שגרת תזונה בריאה, בשגרת חיים עמוסה: איך עושים את זה?

וואלה! אוכל בשיתוף יכין

ניחוחות רוממה מציפים את המשכן

בנוסף לשידורים הישירים הערוץ מפיק תכניות מגזין יומיות, הנוגעות – סליחה על השפה הפרומואית – בכל מה שבוער. נטול פרסומות ומשוחרר משלשלאות הרייטינג, מספק לנו ערוץ הכנסת ראיונות מפתיעים ופרשנויות מעמיקות. משמן של תוכניות הדגל – "קריאת ביניים", "חוקי המשחק" ו-"עולם ומליאה" – התפלפלויות ומשחקי מלים שהשיבה זרקה בהם, עולה ניחוח ערוץ-ראשוני-רוממאי, ובמקרה זה מדובר במחמאה.

הקצב בו מתנהלים שידורי הערוץ מזכיר את חלק ב' של עיתון "הארץ", וגם כאן מדובר בדברי שבח. ערוץ 99 הוא הבימה הטלוויזיונית היחידה, שמאפשרת שיח ציבורי-פוליטי אמיתי, נוקב, מהימן ועל בסיס יומיומי. באיזה עוד ערוץ נוכל לשמוע משפט חינני כמו זה שבוקע מדי יום מפיו של מיכאל טוכפלד, מגיש התכנית "אולפן פתוח": "וכעת נעבור לקומה השישית במשכן, הלוא היא קומת הסיעות"? איזה עוד ערוץ ירשה לעצמו לשדר את "היו ימים" - שיחה אישית מרתקת בין דניאל בן-סימון לבין ח"כים לשעבר, כאלה ששיערם הלבין ושמם נשכח? בפרק של אתמול הוא שוחח עם הח"כ לשעבר יגאל כהן אורגד והוציא ממנו כמה דברי רכילות על אהוד אולמרט, מימי ראשית דרכו בתנועת "חירות".

הדרך אל האסלה

והנה הגיע זמנה של חצי הכוס הריקה. בניגוד לכיפת הזכוכית שעל גג הבונדסטאג בברלין, ערוץ הכנסת לא מהווה עבורנו כלי לשקיפות שלטונית. המונח "שקיפות" מתאר מצב של קשר עין דו צדדי; כשם שאנו צופים בדגים באקווריום, כך גם הם צופים בנו; הפרלמנטר הגרמני אינו רק נראה אלא גם רואה. אם יסיט את מבטו למעלה, אל עבר כיפת הזכוכית, הוא ייווכח לגלות עשרות זוגות עיניים וכך לא יישכח עבור מי הוא עובד. באותו מבט ממש הוא גם יוכל לראות עשרות סוליות נעליים, אשר מוכנות לדרוך עליו כאילו היה נמלה. אם רק ימעל באמונם של הבוסים, הם לא יהססו לדרוך. בערוץ הכנסת קשר העין ההדדי אינו מתקיים. השרים והח"כים לא רואים את עיני האזרחים ואף לא את סוליותיהם. כאשר הם מישירים מבט אל המצלמה הם רואים רק את דמותם המשתקפת בעדשה.

ערוץ הכנסת הוא כלי חשוב, מרתק – וכפי שהודגם קודם לכן – גם עשוי לשמש כאמצעי נפלא לבידור. אבל מכיוון שמדובר בקשר עין חד צדדי, הוא אינו עונה על צרכים אמיתיים של שקיפות שלטונית. כל דג באקווריום חייב להביט לבעליו בעיניים. רק כך הוא יזכור שהדרך אל האסלה עלולה להיות קצרה מאוד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully