גרגרנות
GULA
הכנסייה ראתה בגרגרנות עוד אחד מן החטאים המטים את האדם מן הרוחני אל החומרי. כשלעצמו הצורך להשקיט את הרעב איננו חטא אם כי, כפי שעוד נראה, הכנסייה משבחת את אלה שבטנם מקרקרת למען האל. החטא בגרגרנות אינו עצם האכילה, אלא המצב הנפשי של האוכ?ל. הגרגרן, כדברי האפיפיור גרגוריוס הגדול, אוכל בטרם יתקוף אותו הרעב וממשיך לאכול גם מששכך רעבונו. הוא מבקש לו מזונות יקרים ללא הצדקה ומתוחכמים שלא לצורך. הוא אוכל בלהיטות, אכילה גסה, פרועה, נהנתנית. הגרגרן מבקש באמצעות הבטן לא שובע אלא עונג. הוא נעשה עבד לקיבתו ולחיכו.
הבוז לגרגרנים אינו מאפיין רק את הנצרות. בכל התרבויות אנשי המוסר מבקרים את ההגזמה שבגרגרנות ומגנים אותה כרדיפת הנאות-שעה על חשבון עיסוקים נכבדים יותר. הפילוסוף הסטואי ס?נ?ק?ה כותב דברים נחרצים בגנות הנהנתנות הגסטרונומית באיגרת לאמו:
"צורכ?י גופ?י מעטים הם: להגן עליו מפני הקור, לזו?ן אותו ברע?ב ולה?שקותו בצמ?א. מי שדורש יותר לא עוד את הצורך, אלא את החטאים הוא מבקש. בוודאי אין זה מן הצורך לבדוק במצולות ים או להרוג בהמות כדי למלא את הבטן במעדנים, לבקש ש??רצ?י מים באיים רחוקים ובלתי ידועים... מגדות הנהר פאזיס הם מבקשים צ?י?ד כדי לרומם את תהילת בית מזונם, והם מוסרים את נפשם לדרוש עופות מארץ הפ??ר?ת?ים... מכל קצות הארץ הם מחפשים את מה שנעים לחיכ??ם הנ?בזה, מאכלים מובאים להם ממרחקי אוקיינוס, אשר ב??טנם המקולקלת מרוב זלילה תסרב לקבל לתוכה. הם מקיאים כדי לחזור ולאכול, ואוכלים וחוזרים ומקיאים, ואין הם יכולים לעכל את המאכלים שצברו מכל כדור הארץ" (איגרת תנחומים לאמו ה?לוויא, 9, בתרגום אהרון קמינקא).
בעיני ס?נקה, הזללנות הרומית האנינה היא ביטוי לאובדן כושר השיפוט ולאובדן חוש המידה. מוטב להשקיע את המרץ ואת המשאבים בטיפוח הרוח, ולא להתמכר לתענוגות הגוף. הביקורת הנוצרית על אכילת-היתר ועל אנינות-הטעם היא אפוא חלק ממסורת ארוכה של ביקורת פילוסופית על הראוותנות ועל הנהנתנות. אבל בעיני הנוצרים ההתמכרות לגוף היא יותר מזה: מי שמובס במערכה כנגד דרישות-היתר של גופו, מפסיד משהו משמעותי יותר מן האפשרות להיות אדם טוב ולמצות את הפוטנציאל האנושי שלו עד תומו. הוא מפסיד את גאולת נפשו. במאבק הקוסמי בין האל לשטן, הרוח היא בעלת-בריתו של האל, והגוף עושה דברו של השטן. מי שנעשה עבד לכרסו, כותב פאולוס הקדוש, אינו יכול להיות בה-בעת גם עבד המשיח:
"כ??י ר?ב??ים ה?הו?ל?כ?ים [ב??ד?ר?כ?י ה?עו?ל?ם] א?ש??ר א?מ?ר?ת??י ל?כ?ם פ??ע?מ?ים ר?ב?ו?ת, ו?ע?ת??ה ג??ם-ב??ב?כ?י א?נ?י או?מ?ר כ??י-או?י?ב?י צ?לו?ב ה?מ??ש??יח? ה?ם, א?ש??ר א?ח?ר?ית?ם ה?א?ב?ד?ו?ן, א?ש??ר כ??ר?ס?ם ה?יא א?ל?ה?יה?ם ו?כ?בו?ד?ם ב??ב?ש??ת??ם ו?ק?ר?ב??ם ה?ב?ל?י ח?ל?ד" (אל הפיליפיים ג 18-19).
הכנסייה אינה אוהבת את בקשת האושר הגופני לשמו, בין אם היא נעשית דרך איברי המין ובין אם היא נעשית דרך החיך והקיבה. לא שהגוף רע כשלעצמו הכנסייה לא קיבלה את התפיסה הדואליסטית, הרואה ב??חומר רע שאין לו תקנה והקוראת לאיש הרוח להתנתק לחלוטין מן החומרי. החומר אינו מעשה ידי השטן אלא אחד מברואיו של האל, והגוף האנושי לא היה מרגע בריאתו מלכודת לנשמה. אולם במאבק בין האל לשטן הגוף הוא טרף קל מן הנשמה ללוציפר. הוא מסית ומדיח אותה בשירותו של המסית והמדיח. הוא מזדהם בזוהמתו וממיט לא פעם חורבן על בעלת-בריתו החפצה אך החלושה של האל. באחרית הימים, כאשר תגיע הדרמה הקוסמית של החטא והישועה אל קיצה, יזכה החומר לטיהור מלא והצדיקים במלכות השמים לא י?יוותרו, כעתה, רוח ללא גוף, אלא יזכו מחדש בגופם מתוקן ומזוכך מן החטא. אבל החומר צריך לדעת את מקומו. בסדר הקוסמי הוא ממוקם למטה מן הרוח וכפוף לה. כל עוד הוא משמש כנושא-כל?יה הצייתן של הרוח, אין בו כל רע. כאשר הוא מאיים לצאת מן הכלים, להיעשות מנושא-כלים לנושא, יש לכפות עליו באיומים ובעינויים לתת מחדש את צווארו בעול. במאבק הזה על השליטה ביצור האנושי העשוי חומר ורוח, גוף ונפש, העונג הוא הסוכן המסוכן ביותר של הגוף. הוא מבטיח גן עדן כאן ועכשיו. אה, החיפזון! החיפזון מן השטן.
מי שמבקש לדחות את השטן ולעשות את רצון קונו, יזדיין בסבלנות. העונג הוא סם משכר וממכר ויש לצרוך אותו במש?ו?רה. יתרה מזאת: כל סוגי העונג קשורים זה לזה, וכמו שלדעת אנשי המוסר של היום סמים קלים מובילים בהכרח לסמים קשים, אנשי הכנסייה היו בטוחים שהתאווה לבשר מובילה לתאוות בשרים, ומשם לא תרחק הדרך לקנאה ולזעם ולשפיכות דמים ולבטלה רוחנית הממיתה את הנפש. האכילה שלוחת הרסן פותחת פתח לתאוות האחרות הן משום שהיא מייצרת הזדמנויות למפגש, לגיטימי לכאורה, בין בני המינים מסביב לשולחן האוכל, והן משום שהסוס הגופני נוטה, משמילא את כרסו, לשל?ח רסן ולצאת למתקפה על הרוח. אם כך ואם כך, המרחק בין השולחן למיטה לעולם אינו גדול.
אם רוצה אדם לעשות חסד עם נפשו, יח?ס??ר טובה מגופו. כמה לחסר? ובכן, השאלה היא, כרגיל, לאיזו מטרה. האם חפץ האדם במינימום אשר ירחיק אותו מן הגיהינום, או שהוא מבקש להגיע למעלות קדושים וטהורים? רוב בני-האדם נפשם חפצה אבל בשרם רפה, ואם ינסו להגיע למדרגת הקדושה, ימעדו ויגלשו במדרון החלקלק שאולה. אין לגזור עליהם גזירות שאין הם מסוגלים לעמוד בהן. די אם יימנעו מן ההגזמה ולא יאכלו אלא במידת המתינות כדי שובע, ולא למעלה מזה. אך ישנם בעולם גם המהדרים במצוות, אלה החפצים להחמיר עם עצמם בעולם הזה כדי להגדיל את חלקם בעולם הבא. כדי להשביע את רצון קונם הם מבקשים לוותר על הש?בעת גופם, וכדי למלא את הלב הם מבקשים לרוקן את הבטן. הללו אינם מסתפקים בהימנעות מן הגרגרנות, והם מבקשים להפוך את עינוי הגוף לאיל ברזל, שבאמצעותו יבקיעו את חומות השמים. "לא בכדי", כותב במאה החמישית יוהאנס קאסיאנוס, מאבות הנזירות במערב, "זומם המתאבק הקשוח לייסר את בשרו במהלומות הפרישות, אלא כדי להשיג באמצעות עינוי גופו את הניצחון בקרב. מלומד-לקח בחבטות הפרישות ומו?לקה במלקות הצומות, מגיש הגוף לנשמה המנצחת את עטרת האלמוות ואת כף התמר [סמל לניצחון] של אי-ההשחתה".
תנועת הנזירות, שהופיעה במזרח זמן קצר לאחר תום הרדיפות והתנצרות הקיסר הרומי, היתה ניסיון לרתום את הגוף אל עגלת הישועה ולהפוך אותו, כבר כאן ועכשיו, לגוף המזוכך של תחיית המתים. לשם כך צריך היה הנזיר, המתבודד (א?ר?מ?יט) או החי בקהילה (ק?נו?ב??יט), לגזור על עצמו פרישות מינית מוחלטת, לוותר על רכוש ולחיות בעוני. ככל שאצה לו יותר הדרך, נטה הנזיר לגזור על עצמו גזירות קשות יותר. באלף ואחת דרכים מנע מן הגוף גם את הצנועות שבתאוותיו. הוא לבש אדרת שיער ועבד בחוץ, בשמש חסרת הרחמים של המדבר המצרי או בקור המקפיא של צפון אירופה; הוא מנע שינה מעיניו, וכאשר ישן בחר לו מצע שלא נתן מנוחה אמיתית לגופו הרצוץ; הוא לא רחץ את בשרו ואת בגדיו הבלויים אלא לעיתים רחוקות; הוא ויתר על הצחוק; הוא כרע שעות על ברכיו בתפילה; הוא צם צומות ארוכים. לעיתים לא אכל דבר ימים על גבי ימים; לעיתים הסתפק בקב של חרובים ובמעט מים מעופשים. תמיד מעט מדי; תמיד תפל, נטול השראה ונעדר חושניות; תמיד לא עד כדי שובע או סיפוק. אדם יוצא את העולם ואין חצי תאוותו בידו; הנזיר יוצא את העולם ואין בידו גם אחת מני אלף תאוותיו.
לא אחת נתפס המאבק הזה לא כניסיון לרסן את הגוף ולהטיל עליו מרות, אלא כמאבק ללא רחמים, לחיים או למוות. על הנזיר המצרי דורות?יאוס מסופר שעבד בשעות הצהריים ללא הגנה וללא מנוחה. מדוע אתה מתעקש לענות כך את גופך האומלל, נשאל. "הוא הורג אותי אני הורג אותו", השיב. נזירים אחרים הצליפו בגופם עד שנעשה עיסה שותתת דם, הטילו בו מומים, כלאו אותו בשריון-ברזל מחליד, כמו הקדוש לור?נצו לוריקאטו ("המשוריין"), או גרמו לעצמם כוויות חמורות, כמו פר?נצ?'סקה הקדושה מרומא. מה הפלא שסוס הגוף העלוב, רעב, מעונה ועייף, קץ במערכה. בערוב ימיו כרע החמור העלוב תחת הנטל. אחד מן הנזירים שאל את פרנציסקוס לסיבת אכזריותו הגדולה אל גופו. הה?מרה הגוף את רצונו, תהה. אדרבה, השיב הקדוש, גופו מיהר לציית לכל צוויו ופקודותיו. "היכן אפוא נדיבותך, אבי," ה?קשה הנזיר, "הכך תשיב רעה תחת טובה לחבר בצרה?" הצדק איתך, השיב פרנציסקוס. הוא ביקש מחילה מגופו והבטיח לטפל בו יפה יותר ולשמח אותו. "אבל איך יכול היה הגוף המותש הזה לשמוח?" מעיר מחבר הביוגרפיה של פרנציסקוס, "מה יוכל לתמוך במי שכל חלקיו קרסו?" (תומאס מצ'לנו, הביוגרפיה השנייה של פרנציסקוס הקדוש, .2 .160 211)
הקדושים אינם מרחמים על גופם: ג??ל??ה אליו רחמים, וי?ט??ה אותך מן הדרך אל מלכות השמים. לא נותר לו לגוף אלא לייחל לרגע שבו ייפטר סוף-סוף מרוכבו האכזרי ושבו ימצא מנוחה נכונה, מנוחת עולמים בין רגבי עפר, עד אשר תעיר אותו משנתו תרועת החצוצרות של יום תחיית המתים. אז, כך מובטח לנו, יתהפכו היוצרות. גופם המעונה של הצדיקים יידע רק נועם ועונג; גופם המפוטם והמפונק של הרשעים יבער באש הנצח של הגיהינום.
הצום הוא תרופה חזקה לחוליי הנפש, אבל זוהי תרופה בעלת תופעות לוואי מסוכנות במיוחד. לפעמים הרצון להילחם בהפרזה עלול להוביל להפרזה הפוכה, והרצון להימלט מן העונג נעשה מקור לתענוג, כשם שהרצון להימלט מן הכבוד נעשה מקור לגאווה. אבות הכנסייה מודעים לסכנות שבתאוות-היתר לקדושה מחד גיסא ובצביעות מאידך ניסו לכפות משמעת על גופים ונשמות כאחד. התקנון שחיבר ב??נ?ד?יק?טו?ס הקדוש במאה השישית לנזיריו, תקנון שהיה למדריך המקודש של דרך החיים ה"בנדיקטינית", קובע בבירור מה וכמה מותר לנזיר לאכול על מנת שלא יכ?לה את עצמו ברעב מחד גיסא, ועל מנת שלא יזלול ויסבא מאידך. חשוב לא פחות הוא פיקוח חמור על הנזירים, לבל תהפוך סגפנותם לאקרובטיקה רוחנית: שתי ארוחות ביום, בכל ארוחה שני תבשילים שמהם יכולים הנזירים לבחור, תוספת של ירקות טריים, אם הם זמינים, כחצי קילו לחם ליום. אם העבודה המוטלת על הנזירים קשה במיוחד, יכול אב המנזר להוסיף להם מעבר להקצבה הזאת, ובלבד שלא יגיעו לידי הפרזה. האכילה נעשית בשעות קבועות ובפיקוח קפדני. אפילו מנת האוכל הנוספת (פרוסת לחם וכוס יין) שאותה מותר לתת לנזירים המחלקים את האוכל לאחרים כדי למנוע מהם לעשות את מלאכתם בחיפזון אפילו היא קבועה בתקנון. בתקופות הצום הכנסייתי (בעיקר בתקופה שבין 14 בספטמבר לבין חג הפסחא) אין אוכלים אלא ארוחה אחת, שאינה כוללת בשר, בעשרים וארבע שעות. בתקופות הצום טוב יעשו הנזירים אם יוסיפו לסגפנות המשותפת מעשה אישי של סגפנות, אולם מעשה זה חייב באישורו של אב המנזר, שכן "מה שנעשה ללא אישורו של האב הרוחני ייחשב יומרנות ורברבנות, ולא זכות" (התקנון 49). הקהילה הנזירית הבנדיקטינית היא מפעל משותף המבטא חשדנות עמוקה כלפי טבע האדם. רק אם יאזרו יחד את כוחותיהם, רק אם יוותרו על הרצון להתבלט ולהוציא את עצמם מן הכלל, יגיעו הנזירים למעלת הקדושה הנכספת. הקדושה, במילים אחרות, היא תוצר של מאמץ קבוצתי, ולא מרוץ שבו הקודם זוכה.
לא על-נ?ק?לה נפטרים מן השאיפה להקדים את האחרים ולנצח במרוץ אל מלכות השמים. אבות המנזר יכולים לנזוף ולהעניש את אלה אשר אצה להם הדרך, אבל בכל דור ודור קמים אתלטים- של-הרוח המותירים את עמיתיהם הרחק מאחור. בספר היסטוריה לאו?ז?י?ק?ה מאת פ??לאדיו?ס מסופר על אתלט סגפני כזה, נזיר בשם מקאריו?ס. מקאריוס מגיע לקהילה של ט?ב?נ?יס?י ומייד מוציא את עצמו מן הכלל: "[בתקופת צום הפסחא] הוא ראה שכל אחד מן הנזירים מסתגף בדרך משלו. האחד אוכל רק בערבים, אחר אחת ליומיים; אחר עומד כל הלילה ויושב במשך היום. מקאריוס... נעמד בפינה, ועד שתמו ארבעים הימים והגיע חג הפסחא לא אכל לחם ולא שתה מים. הוא לא כרע ולא התכופף. מלבד עלי כרוב מעטים לא בא אוכל אל פיו, וגם את אלה לא אכל אלא בימי ראשון כדי שייראה כאוכל". הנזירים האחרים אינם מתרשמים מן ההישגים המרשימים האלה. הם מתלוננים בפני אב המנזר פאכו?מיו?ס, כי נוכחותו של מקאריוס מכניסה רוח של תחרותיות ואינדיבידואליזם לקהילה, ותובעים ממנו לגרשו. פאכומיוס נענה לבקשה. הוא גורר את מקאריוס לכנסיית המנזר, מגלה כי אינו נזיר אלמוני אלא סגפן מפורסם, ומגרש אותו בהערה הצינית, "חינכת אותנו מספיק; עכשיו לך מכאן והתפלל למעננו" (היסטוריה לאוזיאקה 18, 12-15).
אם אכילה גסה מדי או אנינה מדי היא ביטוי לגרגרנות, אי-אכילה או אכילה של חומרים מבחילים היא לעיתים קרובות אקט כוחני החותר תחת סמכותם של בעלי השררה. הצום של מקאריוס אינו נראה בעיני אח?יו למנזר כתרגול הגוף אלא כשביתת רעב. הוא מבטא כוחות חריגים של בעליו, תוקפנות, מוסווית אך בקושי, המאיימת לערער את סדרי המנזר. האלימות האיומה המופנית כלפי גופו של הסגפן יכולה, בקלות רבה, להיות מופנית כלפי אחרים. במנזרים הבנדיקטיניים נתן התקנון כלי רב-עוצמה גם בידי אבות-מנזר שסמכותם נפלה מזו של פאכומיוס הקדוש לדכא יסודות חתרניים ביד ברזל. במסגרות רופפות יותר היתה ההצלחה פחותה.
במאה הארבע-עשרה יצא למרחוק שמה של קתרינה מסיינה (1347-1380), אלופת צום שזכתה עם השנים למעמד יוצא הדופן של מורת-הלכה של הכנסייה הקתולית. קתרינה הצטרפה למסדר המ?נ?ט?ל?ט?ה (עוטות הגלימה) בגיל שש-עשרה. זה היה מסדר נשים שהיה מסופח לדומיניקנים ושהחב?רו?ת בו לא חיו במנזר תחת פיקוח צמוד של אם מנזר, אלא עבדו בעבודות שונות למען הנזקקים בקהילה. מגיל עשרים ואחת חיה קתרינה על דיאטה של ירקות טריים ומים. זה היה משטר חמור, אבל לא במידה שתזקוף גבות. ארבע שנים אחר-כך חוותה קתרינה חוויה מיסטית. בעודה מטפלת באישה שלקתה בנמק בשד, מצאה את עצמה מתמלאת בחילה ממראה הבשר המרקיב ומריחו. סוס הגוף זקף את ראשו, וקתרינה החליטה ללמד אותו לקח. היא אספה במצקת את המוגלה משדה? של החולה, ותוך התעלמות ממחאותיה המזועזעות שתתה עד תום את הנוזל המצחין. באותו לילה התגלה ישו לקתרינה בחיזיון. הוא הזמין אותה לשתות את דם הישועה מן הפצע שפערה החנית בצידו. מאותו רגע, סיפרה, לא נזקקה עוד למזון ארצי ולא יכלה לעכל אותו. בכל יום לא בא אל פיה אלא לחם הקודש, בשרו ודמו של ישו.
בליעה של הפרשות גוף מעוררת בנו רתיעה עזה. ההפרשות הן "החושך החיצון" התרבותי. קתרינה מהלכת באזור שבו מהלכים מלאכים ושדים אבל לא בני-אדם רגילים. היא מתגברת על הרתיעה, אבל מעוררת אותה באחרים. היא מכריזה על עצמה כמי שנמצאת מעבר למוסכמות. התנהגותה הופכת אותה לבלתי ניתנת לחיזוי. גם ההימנעות המוחלטת מאכילה (לעת עתה, הבה נניח לשאלה מה "באמת" היה) נתפסה כאיום. האם היא אחוזת אל או אחוזת שד? קשה להבדיל בין הסימפטומים. הממסד הכנסייתי לא היה מרוצה. הוא פקד על קתרינה לאכול. סגפנות על-פי הכללים היא עניין אחד; צום מוחלט עניין אחר בתכלית. ברור שלא מדובר בניצחון על הגרגרנות, אלא בניצחון מאיים על עצם האנושיות. שארית ימיה של הקדושה היתה מאבק בלתי פוסק בינה לבין הרשויות. אלו תובעות, אכלי! וזאת משיבה, איני יכולה! האכילה ממיתה אותי. אם ממילא נגזר עלי למות, מוטב למות מצום ולא מאכילת יתר. כל ניסיון לכפות על קתרינה אכילה הביא לתופעות גופניות ונפשיות קשות. אשר לעניין הציות מה תעשה הבת הצייתנית הזאת של הכנסייה אם ישו בכבודו ובעצמו חזר והופיע בחזיונותיה, חיזק את ידיה ואיים על מתנגדיה (היא דיווחה על החסדים ועל האיומים בקפדנות)? בסופו של דבר הניחו לה. בגיל 33 מתה.
כל המאבקים הללו סביב שאלת האכילה מזכירים, כמובן, את המאבקים האינסופיים סביב הרגלי האכילה של נערות מודרניות הלוקות באנורקסיה. בספרו Holy Anorexia טוען ההיסטוריון האמריקאי רודולף ב??ל, כי שובתות הרעב הקתוליות אכן היו אנורקטיות. קצת קשה לקבל את הטענה הזאת. ראשית, לא תמיד ברור שהקדושות אכן הרעיבו את עצמן. רבות מהן טענו כי אינן אוכלות דבר במשך שנים, בלי שיהפכו לשלדים חיים ובלי שייגרם להן נזק בריאותי של ממש. נראה אפוא, שהצמות השלימו בצורה כזו או אחרת את צריכת החלבונים והפחמימות שלהן. גם המוטיבציות היו שונות מאוד. אלו מרעיבות את עצמן נגד הגוף, ואלו למענו אלו אדישות לגמרי לדימוי הגוף שלהן, ואלו חיות ומתות בעבורו.
אבל דומה שיש ממש בטענה כי האכילה או ההימנעות מאכילה יכולות להיות גם משחק של כוח. הא?ם הדאגנית הרצה אחרי הילד עם הבננה מנסה להכריח אותו להרגיע את חרדותיה (אני אמא גרועה שאינה מטפלת בילד) באמצעות אכילה. באותה הזדמנות היא מלמדת אותו לק?שר בין אוכל לבין ביטחון ובין אכילה לבין נחמה. הסירוב לאכול הוא יותר משחרור משליטתם של אחרים (בדרך כלל מן האם, הממלאת את תפקיד המזינה ברוב המשפחות); הוא גם התקפה על מעמדם כמי שיודעים "מה טוב בשבילך". שביתת הרעב העיקשת, שאינה נכנעת לסנקציות, לאיומים באלימות ואפילו לאלימות בפועל, מכוננת מחדש את מערכי הכוח המשפחתיים. הכול במשפחתה של הנערה האנורקטית סובב סביב שובתת הרעב. היא (מדובר בדרך כלל בנשים) אוכלת כאקט של חסד או מרעיבה את עצמה כעונש לעצמה ולאחרים. הצום של שובת הרעב הוא אנטי-גרגרנות, אבל למעשה יש לו לא מעט מן המשותף עם מה שלפי תפיסת הכנסייה הופך את הגרגרנות לחטא מוות. בשני המקרים מדובר באובססיה המתרכזת בגוף. בשני המקרים מופקת הנאה באמצעות הבטן. ההנאות הן, כמובן, שונות מאוד.
משהו מן האמביוולנטיות ביחס לבטן נשמר גם ביחסה של החברה המודרנית לגרגרנות. מחד גיסא, השתחררנו כליל מראיית הגרגרנות כחטא כלפי אלוהים, כהעדפת החומרי על הרוחני. שוב אין אנו רואים בגוף מכשול. אדרבה, הגוף נעשה מרכז חשוב של ישותנו היומיומית. הוא משהו שצריך לטפח, לתרגל, לפנק. מעולם לא נמכרו מוצרים רבים כל-כך לטיפוח הגוף; מעולם לא נעשה מאמץ כה גדול להעלות מנחות וש??ל?מים ועולות לגוף, ללא כל ייסורי מצפון ובעלויות מרקיעות שחקים. מאידך גיסא, הגוף הפך לאדון שהוא לא פעם תובעני ממש כמו הנפש הימי-ביניימית. החברה המודרנית מציבה בפנינו תביעות חמורות ביותר. הגוף נתבע להיות "חטוב", בריא, מעוצב על-פי אמות-המידה שקבעו בעלי המאה והדעה. עלינו להפוך לגופים שימלאו כראוי את בגדי המעצבים, אשר יתאימו לפנטזיות המיניות שתעשיית החלומות מספקת לנו. אנו מחסרים אפוא טובה מגופנו, למענו: תחת סכיני המנתחים הפלסטיים, בחדרי הכושר, במועדוני הבריאות, בחוגים לשומרי משקל, אנחנו עובדים את הגוף. אנחנו מזיעים, מחסרים טובה מבטננו, נמנעים ממעדנים שחיכ??נו? משתוקק להם, ממנוחה שגופנו מייחל לה. שוב הבטן מקרקרת, והפעם למען ישועת הבשר, לא גאולת הנפש.
וישנם, כמובן, הגרגרנים החדשים. הגרגרנים של המאה העשרים ואחת הם אלה שכוחם לא עמד להם להבריא את גופם ולחטב את ג?זרתם. הם נושאים את משקלם העודף כעדות לחולשת רצונם, לתאוות שאינן מרוסנות. כשליש מן אמריקאים סובלים מעודף משקל. כארבעים אחוזים מן הנשים בארצות-הברית וכעשרים וחמישה אחוזים מן הגברים מנסים לרזות. הם מוציאים על מוצרי דיאטה סכומים הנעים, על-פי ההערכות, בין 33 ל-55 מיליארד דולר בשנה. הבטן השטוחה היא המפתח לגן העדן הארצי; הכרס היא הדרך הבטוחה לגיהינום החברתי.
במערב נעשו גן העדן והגיהינום השמימיים מעורפלים משהו. העל-טבעי מביך את מי שאמון על המדע והטכנולוגיה המודרניים, והנקמנות חסרת הרחמים של הגיהינום הדתי אינה מתיישבת עם חברות הרואות בפושע קורבן של נסיבות ולא רוע טהור שאין לו תקנה. כדאי אפוא להיזכר לרגע בתפריטים המוצעים בעולם הבא לבני שלוש הדתות המונותאיסטיות. צדיקי היהודים יכולים לצ?פות לסעודות של שור הבר והלווייתן, ליין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ולנהרות של חלב, של יין, של אפרסמון ושל דבש. אשר לרשעים, ר' יהושע בן לוי מספר שראה בגיהינום "בני-אדם שמאכילים אותם בשרם, ובני-אדם שמאכילים אותם גחלי רתמים, ובני-אדם שיושבים חיים ותולעים אוכלות אותם... ובני-אדם שמאכילים אותם על-כורחם חול דק ושיניהם נשברות. והקדוש-ברוך-הוא אומר להם: "רשעים, כשאכלתם הגזל היה מתוק בפיכם ועתה אין בכם כוח לאכול?!" (מסכת גיהינום). צדיקי המוסלמים, כאשר לא יהיו עסוקים בחברתן הנעימה של הבתולות יפות-העין המזומנות להם, יאכלו פירות מכל מין וישתו מי מעיין צלולים וער?בים לחיך אשר לא ישכרו את השותים. גם לרשותם יעמדו ארבעה נהרות: של מים אשר לא ייעכרו ושל חלב אשר לא יחמיץ, של יין ערב לחך ושל דבש טהור. הרשעים יאכלו מפרי עץ הז?קו?ם המר כלענה. "זהו עץ הצומח בקרקעית השאול. פקעיו כמוהם כראשי שטנים. אכו?ל יאכלו ממנו וימלאו בו את כרסם, ואחר ימהלוהו במשקה של רותחים" (סורה 37 [הערוכים]: 64-67). לבסוף הנוצרים: לצדיקיהם לא מזומנים בשמים דברי מאכל ומשקה (מלבד, אולי, בשרו ודמו של ישו), אבל בגיהינום הם נהנים מתפריט עשיר ביותר. יש בהם האוכלים את בשרם הם או את בשר עמיתיהם לייסורים, ויש האוכלים מאכלים נתעבים שונים צפרדעים, נחשים ולטאות, טינופת, בוץ, צואה, שתן וקיא (קיאם הם, שבו הם מתבוססים). יש הנאכלים על-ידי השדים ויש הגוועים ברעב עונש על זללנותם בעולם הזה. אפשר לסכם: התפריט בגיהינום מגו?ון למדי, אבל איכותו של האוכל איומה ונוראה. התפריט בגן העדן מונוטוני משהו, אבל איכותו מצוינת. אשר לשירות, אין מה להשוות.
האם לסיים כאן? בעונשו של החטא? ואולי צריך לסיים במשהו אחר, באגדה הימי-ביניימית על גן עדן ארצי, שבו ניתנת לגרגרנות הצדקה מלאה. ארץ קו?ק?יין אינה מצייתת להוראות הבד"ץ ואף לא לתקנות הכנסייה הרומית הקתולית. היא חלום של איכרים: ארץ שבה זורם מעיין הנעורים, שבה אין עבודה, אלא מנוחה ובטלה אינסופיות, שבה המאכל והמשקה נמצאים בשפע, ושבה תרנגולות מטוגנות וחזירים צלויים מביאים את עצמם אל פיותיהם של העצלים הסרוחים על משכבם. אכילת יתר אינה מזיקה שם לבריאות, ולאיש לא איכפת שם מכמה קילוגרמים מיותרים.
"שבעת החטאים רשימה חלקית" מאת אביעד קליינברג. הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים
