ברלין. יום שבת בערב. זוג בשנות הארבעים לחייהם עוצרים מונית. כל חזותם אומרת בורגנות - הוא לובש חליפה, היא במיני. הכל בהם נראה רגיל, נורמלי. רק מזוודה שחורה קטנה מתוכה מבצבץ שוט, מסגירה שיש כאן משהו מעניין. "תראי," אמר חבר שלי "שני אלה הולכים למסיבת סאדו." ככה, בלי פאסון או פוזה, כאילו מדובר בדרך הבילוי הכי אגבית או שגרתית בעולם, כאילו זה בכלל לא עניין.
ברלין אולי ידועה בשילוב המוזר של מתירנות ובורגנות, אבל בארץ קצת יותר קשה להיות קינקי. כמה תעוזה ומתירנות שלא תפגינו, בסופו של דבר הקלישאה השחוקה של "יכירו אותך במכולת" תמיד תתגלה כנכונה. הרבה כבוד מגיע אם כך לאמילי ומאסטר-אף, כוכבי הסרט התיעודי "דרושה צייתנית" (הלילה בערוץ אגו), שאמנם לא נחשפו בשמם המלא, אבל מדברים בחופשיות וכנות (מטרידה לפעמים) על הזוגיות שלהם. כמו שזוגות אחרים הולכים ביחד לחוג ריקודי-עם, אמילי ומאסטר אף משתייכים לקהילת ה- BDSM בונדאג' (קשירות), דומיניישן (שליטה), S & M (סאדו מאזו) קשס"מ בעברית - שבניגוד לציפיות מוגדרת על ידי חבריה כחמה ואינטימית. גם אם לפעמים הם קושרים זה לזו רתמות של סוסי פוני, או מקבלים איזו הצלפה או שתיים.
קל להגיב בזלזול או בצדקנות, לבטל או להזדעזע מחלק מהסצינות בסרט. לא פשוט לעכל, שבמילה או ניואנס אחד אמילי יכולה להפוך מבת זוג שווה להדום (שמאסטר אף מניח עליו רגליים בזמן שהוא רואה טלויזיה), למריונטה (קשורה בחוטים ברגליים ובידיים), או לכלבלב, שממתין ליד הדלת עם קולר. המצלמה מלווה את אמילי, כשהיא נכנסת לתוך כלוב ומתראיינת ממנו, מודדת מחוכים או חוטפת הצלפות, אבל בסופו של דבר מדובר בשני בני אדם בוגרים, רהוטים ונבונים, שמסבירים למצלמה בצורה שכלתנית מה בדיוק מדליק אותם, איך הכירו וכמה הקשס"מ טוב לזוגיות שלהם.
ניטים ונפלאות
אז כן, כל הצעקות הרגילות לגבי ניצול נשים, כניעות, מציצנות ומתן לגיטימציה לתעשיית המין, או להנצחה של נורמות המעודדות אלימות כלפי נשים, בהחלט יכולות לעלות תוך כדי צפייה בסרט. אכן מדובר בנושא שנוי במחלוקת ופרובוקטיבי, כפי שמעידות המסכות על פניהם של רוב משתתפי הסרט והעובדה שאיש מהם לא נחשף בשמו המלא. אחת המרואיינות מתלוננת ש"הומואים ולסביות כבר מתקבלים, הם כבר ניצחו את המלחמה שלהם אנחנו נחשבים כפריקים בכל מקום אליו אנחנו הולכים." מי הם הקשס"מים בעצם? כולה אנשים שאוהבים את הסקס שלהם עם עור. ושוט. וניטים. וכן, לפעמים גם רתמה של פוני.
דווקא החלטות הבמאי ותנועות המצלמה מעצימות את תחושת הקרקס. אין ספק שהצופים רוצים לראות עוד. עוד מכות, עוד עור, עוד כלובים. אבל בפועל, חווית הנשלטות היא לא משהו שאפשר לחוות דרך הטלוויזיה. כמו שהמרואיינים מנסים להסביר מדובר בחוזה, אמנה אפילו, בין שני הצדדים השולט והנשלט בוחרים להשתתף בפולחן גוף ואגו, יש חוקיות ברורה, יש גבולות - בכל שלב קיימת האפשרות לעצור הכל ולהפסיק.
בעוד הגיבורים מתפתלים להראות עד כמה הם נורמלים, עד כמה נכון ושפוי, בריא אפילו, להיות קשס"מ, שבסך הכל מדובר בפנטזיה שבאה לידי מימוש בעוד אצל רוב האנשים היא מודחקת יוצרי הסרט עובדים קשה לרצות את הצופה החרמן. וכדי שלרגע לא נחשוב שאנחנו צופים בערוץ 8, אלא בערוץ אגו, המצלמה ממוקמת במרכז העניינים. זוויות צילום פולשניות, קלוז-אפים על מחשופים וישבנים, על הבעות הפנים של המוצלפים ותנועותיהם של המצליפים. לא רק שזה לא סקסי, זה גם לא ממש עובר מסך. מעצבנים במיוחד הם מונטאז'ים שבלוניים, בהם קודחים לנו בכח לראש את ההבדל החד - עלק - בין עולם של מעלה לתחתית כבר בפתיחה מאסטר-אף לוקח אותנו לסיבוב בדאנג'ן ואמילי עושה כלים, קפה ושופינג. קצת דמיון, אנשים.
ותהיה לסיום - למה המוזיקה צריכה להיות כל כך צפויה? נראה לכם שמה שהקשס"מ שומעים במסיבות שלהם זה פינק פלויד ורולינג סטונז, גולדפראפ והמכשפות? באגו לא מבינים שזה יותר מידי גלגל"צ, פחות מידי עור?
דרושה צייתנית, ערוץ אגו, שלישי, 22:30