קול טוב וכשרון פשוט לא הספיקו למי שרצה להיות זמר באייטיז. הכרח נוסף היה קו שיער מוצלח במיוחד, כזה שאפשר לבצע בו התעללויות פן ומוס למיניהן. האוורד ג'ונס, ג'ורג' מייקל, ניק קרשאו וסימון לה-בון (זה עוד לפני שהזכרתי את הסולן של להק שחפים) התהדרו בבלוריות מפונפנות ומפוארות, שכמו שמשון הגיבור, נדמו כמרכז הכוח שלהם.
לחמי רודנר אין בלורית מפונפנת. למרות שבהיותו גבר בשנות ה-40 לחייו, מצב הפדחת שלו בהחלט יכול לעורר בו שביעות רצון, הרי שאת הפריזורה הנדרשת על מנת להתמודד על תואר זמר השנה במצעד הלועזי של רשת ג', בהחלט אין לו. ובכל זאת, בחר רודנר לגנוב - אין מילה אחרת שיכולה לתאר את מה שמתרחש שם - בשירו החדש "מכונת השירים הגדולה" את הפזמון של "Come Back and Stay" של פול יאנג. יש בסיפור הזה לא מעט צדק פואטי, שלא קשור בהכרח לשיער - הרוקר, שמצולם על העטיפה בפוזה בוב דילנית, שר בהפקה פופית במיוחד (של קובי אוז. שומעים) עם ווקודר - עשר שנים אחרי ששר כבר הפכה אותו לבלתי נסבל - פזמון שכל הקריירה שלו שדרה עבורו רק בוז. אכן, יכולות כפות הידיים להתחכך בהנאה למשמע הצדק הפואטי, או האירוניה הטראגית, תבחרו אתם מי הבוב שלכם.
אבל בואו נעזוב לרגע את בועט החתולות ומזניח העציצים, ונתמקד באיש שמחלפות ראשו היוו השראה עבור כל מי שפקד מספרות בתחילת שנות ה-80, שאף גיליון של מעריב לנוער ולהיטון לא היה שלם בלי תמונה שלו בחליפת ג'ינס, שהקול השחור שלו פותח את הקלאסה בפני עצמה "Do They Know it's Christmas" - הלהיט הכי גדול של אותו עשור - ומסביר איזה כוכב ענק - יותר מסטינג, בונו וג'ורג' מייקל - הוא היה (הוא גם שר את הברייק, שהוא הרגע הכי יפה בשיר). גבירותיי ורבותיי, קבלו את פול יאנג.
יאנג החל את דרכו בסוף שנות השבעים. למרות שהיה חבר במספר להקות נטולות כישרון, שלא קרה איתן דבר, היה ברור שעם כזה קול - מה שמסביר את החיבה שלו לשושלת מוטאון לדורותיה - וכזה מראה, הוא עוד ישבור את השוק. אחרי שחתך מכל הלוזרים שהקיפו אותו והחליט ללכת סוליקו, הוא שחרר שני סינגלים שלא השאירו בזמנו את חותמם על המצעדים - "Iron Out the Rough Spots" וקאוור לשיר של ניקי תומאס, "Love of the Common People", שעם השנים דווקא הפך לאחד הלהיטים הכי גדולים שלו. עוד קאוור, הפעם לשיר של מרווין גיי, "Wherever I Lay my Hat" הצליח לתת לו את הפוש הרצוי, אבל זה היה השיר הבא שלו, "Come Back and Stay", שכתב ג'ק לי, שהפך לשיר שבזכותו ייכנס יאנג להיסטוריה (גם אם "Everytime You Go" הוא על פניו להיט גדול יותר).
בבקשה, מהרי
בואו לא נשחק משחקים -"Come Back and Stay" הוא שיר מושלם. ההתחלה שלו עוצרת נשימה - ביט תופים מכאני עם סאונד אייטיז קלאסי ומלא ריוורב, כשעליהם נכנס סלאפ-באס (שמאוחר יותר הושאל ל"קוראים לי איציק" של פופלקס) ומשטח קלידים, שהופך למלודיה המרגשת של הפזמון, זו שחמי רודנר מנקנק ב"מכונת הלהיטים הגדולה" (השם ישמור ויציל). צמרמורות. ברגע שנכנס הקול של יאנג - ואיזה קול יש לבנזונה - הקלידים יורדים והבאס עובר לבצע תפקיד מלודי שמחפה עליו מאחורה.
יאנג שר לבחורה שהלכה, אבל הוא עדיין עוצם את עיניו ומפנטז על כך שהיא עוד תשוב ואפילו פונה אליה ישירות ושואל אותה - "Will you ever return?". מיד לאחר מכן מגיע המפנה ובו אנו מתוודעים לכך שהבחורה הבטיחה לו שהיא תהיה שלו עד קץ הזמנים, והוא מצדו לא יהיה מסופק ומרוצה עד שהיא לא תשוב להיות לצדו, אולם הוא לא יכול יותר לחכות. ההתפתחות הבאה, הפרה-קורס, כלומר הקטע שמקדים את הפזמון, היא עוד הברקה - שתי זמרות הרקע מהוות למעשה לובי עבור יאנג ושרות במקומו - "מדוע אינך חוזרת? בבקשה מהרי". ברור למדי כי יאנג מוחל על כבודו העצמי ומילות החיזור שלו הופכות לתחנונים של ממש, וביתר שאת בפזמון, שעל המנגינה שלו כבר נרמז לנו קודם לכן, כשהוא מזמרר - "חזרי, והישארי הפעם לתמיד" - שוב ושוב.
מבחינה מבנית, מוזיקלית וסיפורית, הבית השני חוזר על הראשון, כשברור למדי שיאנג רוצה למהר לפזמון הסוחף והאופטימי. אחרי הפזמון השני מגיע קטע אייטיזי-קלאסי - הבאס מלהטט, הקלידים חוזרים למצב צבירה שטוח וזמרת הרקע צווחת כאילו אין מחר (ואם חיפשתם עוד פלגיאטון, אז גם "שקיעה אחת" של אדם העתיק את הקטע עם קולות הרקע של תמנה בראור). הבית המסכם, שבו יורדים התופים והבאס, וקולו של יאנג נשאר כמעט ערום רק כדי שהוא יוכל גם לפתוח מבער בגרון, כשהמלים שהוא מוציא מפיו הן כבר ממש פתטיות (כל מי שציפה לאיזה היפוך בסנגון "Under my Thumb" של הסטונז או "Wrapped Around Your Finger" של פוליס, התבדה) - הוא מבטיח - וכמו שהוא שר נדמה שהוא מתכוון לכל מילה - שהוא ישנה את דעתה ואם היא רוצה להישאר שלו, היא פשוט צריכה לאהוב אותו לנצח, זה הכל. עלי הוא לא צריך להפעיל כל כך הרבה לחצים, אפילו שאת הקריירה שלו הוא חתם עם אחד השירים הגרועים של כל הזמנים, הדואט המבחיל שלו עם צוקרו, "סנצה אונה דונה".