ציון ננוס

בין כל הדאחקות המעופשות מבית היוצר של נאור ציון וחבריו, היה משהו מעורר חמלה בדקות האחרונות של פרק סיום העונה. לפתע נראה היה שיש ניסיון אמיתי של חבורת ה"איזה מגניב לי, אני עושה שרירים גם על בת ימים וגם במכון כושר" לזרוק לנו אמירה או שתיים. מצד אחד הרצון להביע חיפוש תל אביבי על רקע חומות ירושלים באמצעות לסבית, רכבת ומגדל דוד; ומצד שני הרצון ללמד שיעור בסולידאריות סוציאלית, על רקע מסיבת חילופי זוגות משוחררת מינית, בעזרת תחפושת ג'ינג'י, שגונבת לאחד מהם את החברה ומשאירה אותו עם החברים התומכים.

ללא ספק הפרק האחרון הוביל את הקומדיה השטחית של ציון למקום טוב יותר מאשר פרק הפתיחה שלה וכל אלה שבאו אחריו. עושה רושם כי אם היו ממשיכים בקו הזה, אכן הייתה הצדקה לעונה שנייה (כפי שנסגר לאחרונה), קצת יותר דרמטית. "החברים של נאור" לא נוצרה בפרץ יצירתיות, אמירה וכתיבה אינטלגנטית, אלא במסווה של סיינפלד לעניים. היא נראתה פתטית, ממוחזרת ואינפנטילית ברוב המקרים - עד פרק הסיום בו התגלה פוטנציאל מסוים של ציון, באופן מפתיע דווקא בסודות הדרמה.

זה לא אומר שמדובר בסדרה טובה, חס ושלום, מכיוון שגם בפרק סיום העונה היא מתגלה כדלוחה וטיפשית להחריד. פיתוח הדמויות, למשל, עלוב. בלתי-אפשרי לספור יותר מחמש תכונות שונות, המאפיינות כל אחד מהם; הסטריאוטיפים שולטים פה יותר מבכל מקום אחר והבחור המאותגר סנטימטרית הוא רק ההתחלה; גם בפרק האחרון פינג-פונג המילים בין כל צמד שחקנים יוצר בדיחות נבובות ולא מצחיקות. אז רבאק, פתאום מוכרים לנו פה דרמה? לא ייתכן שסדרה מתוסרטת, שעבדו עליה כל כך הרבה, מצליחה להוציא חיוך רק בעזרת אפקטים ויזואליים ואי-אילו המילים, שיוצאות מגרונותיהם של השחקנים, אינן מצליחות לעשות את העבודה אפילו פעם אחת.

ורגע לפני שהולכים הביתה, יובל סמו רוכב על סוס בעצב, נאור ציון חוזר ברכבת מירושלים אחרי ההארה שקיבל מהחומות, שלושת האחרים צועדים עם תחפושות קלישאה כמו מיני מאוס, דרדסבא וסופרמן בידיהם, אחרי אימפוטנציה שהפגינו במסיבת חילופי הזוגות. יאללה שייגמר כבר, החיים נראים שקטים אבל פסימיים, מכל הכיוונים שלכם אנשים חושבים שהם צ'רלי קאופמן והעיר הזאת הורסת להם את החיים.