האסקי לא גזעי

כבר הייתי בטוח שנגמר הקטע הזה של טריפ-הופ בבתי קפה. שהמיתוס הכל-כך מדויק הזה, שקובע שבתי הקפה בארץ משוכנעים שהם תקועים בבריסטול של שנות ה-90, עבר מהעולם.
אלא שבשבוע האחרון - ואני מדבר על 2007 - ישבתי בשלושה בתי קפה מחוץ לעולם הרגיל שלי ואני נשבע לכם שבשלושתם, ללא יוצא מן הכלל, נוגן בשלב כלשהו שיר של פורטיסהד. באחד מהמקומות נדמה לי אפילו שזיהיתי רצף שירים הזהה לזה שהיה באחד מאוספי "Cafe Del Mar", או שזה בעצם היה הסנדביץ' קממבר, ובמקום אחר העיזו לצעוד כמה שנים קדימה וניגנו ברקע גם את Nouvelle Vogue.

בטרם הספקתי לעכל את העובדה שהקלישאה עדיין נכונה כל כך, נפל לחיקי האלבום החדש והשני של Husky Rescue, שקיבל את השם "Ghost Is Not Real" והגיע במיוחד בכדי לענג לכם הזמן בין השלוק מהאספרסו והביס מהקרואסון באופן הכי משעמם שרק ניתן לדמיין. חבל, כי האלבום הקודם שלהם, "Country Falls", זכור לי כיצירה חביבה למדי.

מדובר בהרכב פיני שמגיע מהלסינקי ובניגוד לסצנה האקספרימנטלית המפותחת שיש במדינה הקפואה הזו, מחליט להיות יוצא דופן, דווקא בכך שהוא לא עושה שום דבר מיוחד. הוא מורכב מחמישה אנשים, כל הלחנים נכתבים על ידי מרקו נייברג, והשירה מופקדת בידי ריטה-לינה קורהולה, בלונדינית חיננית בת 20, שלפעמים נשמעת כמו גרסה חיוורת של נינה פרסון מהקרדיגאנז וברגעים אחרים כמו חיקוי עלוב של שטינה נורדנסטאם.

Husky Rescue מכריזים כי הם יוצרים מוזיקה שאמורה ללכוד את העוצמה של הקולנוע והאיכויות המהפנטות של הצילום. לאורך האלבום כולו, בעזרת כלים אקוסטיים וקצת אלקטרוניקה, הם מנסים ליצור אווירה מרחפת, חללית ומסחררת. זה היה יכול להיות מקסים אם היינו שומעים את זה לפני עשור, אבל בימנו קשה לדמיין אלבום יותר ממוחזר ועייף מזה.

האסקי רסקיו, Ghost Is Not Real
(Catskills)

גם אמיל סבאנאגן כותב פסקולים לסרטים. הוא פשוט פחות מודע לכך. הוא אולי יושב לו בשוודיה, אבל המוזיקה שהוא מייצר תחת השם Loney, Dear (הפסיק במקור) יכולה להשתלב מושלם בסרטי אינדי אמריקאים, ממש כאילו היה סופיאן סטיבנס ב"מיס סאנשיין הקטנה".

את הסיפור הזה שמענו בעבר. עד לפני חודשים ספורים אמיל היה בחור שקופא מקור במדינת הלאום שלו. הוא הוציא שני דיסקים צרובים בהפצה עצמית, ועוד אלבום אחד בהפצה מצומצמת ומקומית. אותו ריליס מקסים עבר בין משתמשי סולסיק, עד שהגיע למשרדים של הלייבל המיתולוגי סאב-פופ, שהתלהב והחליט להחתים את הבחור המדוכדך.

התוצר הוא "Loney, Noir" (שוב, הפסיק במקור. בשוודיה כנראה נורא אוהבים סימני פיסוק), אלבום חדש ומקסים של אינדי-פופ מתוק להחריד. כששומעים את השיר הראשון, שגם נבחר להיות הסינגל, "I Am John", מבינים שמדובר בהמשך מינימליסטי לשתי פצצות הפופ המשובחות שיצאו משוודיה שנה שעברה – Peter Bjorn & John ו-I'm From Barcelona – ואכן, אלו שטוענים שהם מברצלונה גם אירחו את Loney, Dear באלבום שלהם (ומחשיבים אותו כאחד מחצי מיליון חברי ההרכב), אבל בכל זאת, כשמאזינים לשאר האלבום, מבינים שמדובר במשהו שונה, מופנם יותר, מלנכולי יותר.

ההשוואה הברורה ביותר היא ל-Jens Lekman – כי שוודי זה שוודי (למרות שאין לו פסיק בין היאנס והלקמן) ולכו תתווכחו עם זה, אבל יש כאן גם המון בל אנד סבסטיאן, לא מעט באבל-גאם ו-Twee והשפעות בלתי נגמרות מהכיוון של בריאן ווילסון. אז נכון, כיאה לאדם שאנגלית היא לא השפה הראשונה שלו, Loney, Dear נתקל בקשיי כתיבה ולפעמים שופך טקסטים קצת באנליים וקיטשיים, שמרחיקים את האלבום מלהיות איזו יצירה שתזכרו מעבר לחודש הקרוב, אבל לבינתיים תנו לא הזדמנות, הוא יעשה לכם ממש טוב בלב.

לואני, דיר, "Loney, Noir"
(Sub Pop)