סמס את עמ"י

מועמדות: איה כורם; דין דין אביב; נינט טייב; סיון שביט; קרן פלס.

זו הקטגוריה הכי קלה, כי היא אולי הכי פחות שנויה במחלוקת, ולא בטובתה; מבול של זמרות ירד על ישראל ב-2006, וחמש אלה שנבחרו מסמנות את איכות היבול. לבד מיוצרת סופר-מוכשרת אחת – הרשימה מורכבת מעוד ארבע זמרות שאולי משתלבות היטב בחרכי הפלייליסט של גלגל"צ, אבל אינן כאלה שנרצה להכתירן (לפחות בינתיים) בתואר מחייב. על כן, גם אם נעבוד בשיטת האלימינציה וגם אם פשוט נקיף בעיגול את הזמרת הטובה מכולן, התשובה תהיה מהירה וברורה: סיון שביט.

קרן פלס נותנת פייט בגזרת מכתיבת-הלך-הרוח המוזיקלי, אבל עם הקונטרוברסיה שמקיפה את ישותה (על אף שהיא כנראה בחורה איכותית שעושה חושבין לפני שמתפלקים לה שירי פופ תחת העיפרון, ובוודאי צריך לסמוך על החוש הכלכלי שלה) - חשוב להתמקד באיכותה כזמרת, וזמרת גדולה היא לא (אבל אחלה בנאדם). נינט טייב, הסמל כמו גם הבשר-ודם, שהוציאה את הדיסק המיוחל, פספסה למרות השת"פ המסקרן עם גפן-רקורדס. אנחנו חושבים שגם היא תסכים איתנו שאת התואר הנחשק צריך להעניק לשביט.

אחרי 10 שנים, שביט חזרה לפעול במתחם המוזיקלי, ומילאה נישה שהתרוקנה כמעט (לבד מרונה קינן) – זמרת צעירה ששוחרי מוזיקה איכותית, בכל הגילאים, יכולים לאהוב, ממש, בלי להתבאס, כשנמאס להם לשמוע קורין אלאל, יהודית רביץ או חוה אלברשטיין. היא כותבת, מלחינה (עם בעלה אמיר צורף) ובכלל מסתמנת כיוצרת מובחרת שתישאר ברפרטואר הישראלי עוד שנים רבות, כמו אותן איקונות שהזכרנו שורה קודם.

סמס את עמ"י: סיון שביט

מועמדים: אביב גפן; ארקדי דוכין; הראל סקעת; מוש בן ארי; שי גבסו.

ונתחיל בקושיה: היכן ערן צור? היוצר המוערך הפניק אותנו השנה באלבום משובח, חודר, שלא לומר חודרני ואף מלחלח, אזי מדוע הבכורה ניתנת, למשל, לארקדי דוכין או מוש בן ארי? שניהם אמנם יוצרים מוערכים - אבל הם ראויים לפרס זמר השנה של 98', בממוצע, ולא של 2006.

את הראל סקעת, סלחו לנו, נותיר בצד. לא שהוא לא מוכשר, והרבע הפולני שלנו גם סקעתי בדם מאז 2004, אבל סקעת פונק היטב במצעדי ראש השנה ולקרוא לו שוב אל פדסטל המנצחים יהיה לעג לרש - במיוחד כשלצידו ניצבים גם שי גבסו, צעיר ממנו אך עם פז"מ נולד ארוך בשנה אחת, ואביב גפן הבלתי מעורער.

בראש-בראש גבסו-גפן ליבנו נקרע, אבל נראה אצבענו נוטה לגבסו בגלל כמה סיבות, שהעיקרית שבהן - על אף גילו הצעיר, לגפן לא מגיע פרס "זמר השנה", אלא פרס מפעל חיים. כן, מוטב שנקדים את המאוחר, ונחלק לגפן את הכבוד הראוי לו, שכן ברור שהנ"ל צועד בצעדי ענק לכיוון חתן פרס ישראל בעתיד הלא-רחוק. גפן הוא יוצר גדול, גם אם לא זמר ענק, ונדיבות-הלב שלו כלפי מפעל המוזיקה הישראלי צריכה לזכות אותו בפרס גדול יותר מ"זמר השנה". תואר ה"זמר" הולם טוב יותר את מידותיו של גבסו, שכן הוא, שוב, הפתיע השנה - כיוצר מוכשר מאוד, במיוחד ביחס לגילו הצעיר, וככזה שרק יילך וישתבח. לשיקולכם.

סמס את עמ"י: שי גבסו. אבל גם גפן.

מועמדים: פורטיסחרוף – על המשמרת; ג'ירפות – גג; שגיא צורף ואלעד כהן - שלושים; הדג נחש – בעזרת הג'אם; אהוד בנאי – ממשיך לנסוע

דבר ראשון, הסתייגות: זו הקטגוריה הקשה ביותר, שמעמידה אחד כנגד השני איתני-טבע חדשים וישנים, וליבנו לכולם, כולם היו בנינו וכו' (אולי, בעצם, חוץ מהדג נחש). פורטיסחרוף נגד הג'ירפות נגד שגיא צורף ואלעד כהן נגד אהוד בנאי, יא-רבנאן, קל יותר לבחור בין אמא לאבא.

שיטת האלמיניציה תסייע לנו גם כאן - את הדג נחש הותרנו מאחור (באמת שהתואר הזה לא מגיע להם השנה, מצטערים), והאלבום של בנאי, עד כמה שהוא ארוך, מעוטר, מושקע, יהודי, מרגש, נוסטלגי, ירושלמי, ארצישראלי, מחמם כמרק קובה, משולש וגו' - הוא עודו אלבום הופעה, ולא יצירה חדשה של האמן האהוד (בנאי). הג'ירפות הן בהחלט אופציה, אבל האלבום לא מגובש דיו - ובכלל, נפרגן להם היטב בהמשך.

פורטיסחרוף מול שגיא צורף ואלעד כהן (או אלעד כהן ושגיא צורף, נראה לנו שזה פולינדרום) הם הקרב האמיתי: ישן מול חדש, זוג מול זוג, משוגע וחתיך מול משוגע וחתיך (נחשו מי זה מי). הפולמוס האמיתי שהדו-קרב מעלה הוא סביב השאלה מדוע זו הקטגוריה היחידה בה שני הזוגות עולים בקונסטלציה של פרסי המוזיקה הישראלית? מדוע פורטיסחרוף לא מתאימים ל"להקת השנה" (אז מה אם הם צמד), ומדוע צורף-את-כהן לא בתגלית השנה (מה קרה, זיכרון קצר?) או, על אחת כמה וכמה, ב"שיר השנה" - קטגוריה בה היו לוקחים בסיבוב עם "לרוץ מהר". בסופו של דבר, היינו רוצים יותר אופציות לפרגן לרביעיה הזו.

נקצר ונאמר שאלו שני אלבומים מצוינים שיצאו השנה, (לא נלקק ונאמר שאף מרגשים, כי ברי וצורף נראים לנו כשניים שמחזיקים פאסון). אבל, גם במקרה הזה, פורטיסחרוף הם צמד שמגיע לו "מפעל חיים", והם כבר צ'ופרו מפה בואכה עפולה. מה גם, שצורף עובד בכיר בוואלה! ואוכל איתנו מאותו המסטינג. הפעם אנו בוחרים לתת את קולנו עבור הצמד הצעיר, כי זו טבעה של אבולוציה, וכי יהיה לנו מאוד כיף להציג את הפסלון בחדר הווידאו, בפינה של נמרוד הנפקד.

סמס את עמ"י: שגיא צורף ואלעד כהן - שלושים.

מועמדות: ג'ירפות; הדג נחש; סינרגיה; שייגעצ; הדורבנים

יסלחו לנו מעריצי סינרגיה-ינוקות, אבל אם אלו להקות השנה של ישראל 2006, אז פחחחח. שלישיית הדורבנים-שייגעצ-סינרגיה אולי מילאה אולמות בבארבי כפר-סבא, אבל הן אינן להקות, מה שנקרא בשפה ארכאית, "מעולות", בלי להתלכלך.

בגמר ג'ירפות VS הדג נחש, האחרונים התייבשו קצת השנה בהשוואה ללחות הגבוהה שייצרו שנים קודמות ולכן נסמס לג'ירפות וגלעד כהנא, שמייצרים רוק שוליים לוהט ומורכב, ויודעים לחמם את הבנות איפה שצריך. גם אם הסטלנות שלהם החלה להתפוגג וכבר לא בא להם טוב הקרמבו, מוכרחים להודות שמאז המיתולוגיה מיץ פטל לא היה שימוש יותר טוב במותג ג'ירף.

סמס את עמ"י: הג'ירפות.

מועמדים: איה כורם; אריק ברמן; העברית; עידן יניב; קרן פלס.

גם כאן, תרשו לנו להשאיר את עידן יניב ואיה כורם אי שם במעבדה, לפני שנסמן אותם כפריצת הדרך המדעית - אף אחד לא משתגע מתשוקה מכך שהם התגלו דווקא ב-2006.

הדילמה היא אריק ברמן מול העברית - וכאן, באמת שבהתאם לחינוך המוזיקלי שלכם. יכול להיות שברמן מגניב אתכם. הוא אכן די מגניב. אבל הלוק המייקל-סטייפי של סולן העברית, והג'ייב המתוק של "מסיבת כיתה" עושים לנו את זה יותר. בכל אופן, גם אם תסמסו ברמן לא נסלק אתכם מהירושה.

נ.ב: קרן פלס תגלית השנה? זה לא הכי 2005?

סמס את עמ"י: העברית. או ברמן (בשביל העם).

מועמדים: ג'ירפות – גג; דין דין אביב – מוכרת לי מפעם; הדג נחש – הנה אני בא; הראל סקעת – ואת; עידן יניב וליאור דטאוקר – חושב עליה

מבחן אישיות קשה: עד מתי נתרפס בפני כל מה שנשמע כמו רוק מורכב, עד מתי נחמיץ פנינו לכל להיט מועדוני-קצב מערב-ראשל"צי? אם היינו חלק מהעם, כמו שלפעמים אנחנו רוצים להיות, היינו הולכים על "ואת" או על "חושב עליה". האחרון אפילו גרם לנו להזיע מהנאה בערבים הזויים במשרד, אבל אל תספרו בחוצות אשקלון, שם מעדיפים את דין דין אביב.

אבל אנחנו נבחר את "גג", בגלל כל מה שאמרנו קודם, וגם בגלל שאנחנו נורא אוהבים לא להבין.

סמס את עמ"י: "גג" של הג'ירפות

מועמדים: אביב גפן – עם הזמן; אפרת בן צור – אבוא אליך; טלי פיין – שלוש דקות ועשרים; כלא שש – דרך המלך; פורטרט – במקום לבכות.

בלי בבל"ת: אביב גפן ו"עם הזמן" לוקח בהליכה, אין בכלל מה להשוות.

סמס את עמ"י: אביב גפן – עם הזמן