לא להאמין איך שהעולם משתנה לך לפני העיניים. אתה רק ממצמץ, מעביר תחנה, מנגב איזה חומוס, וכבר הכל זז בשלושה מילימטר הצידה. קודם כל, פעם, כשהיינו מתבאסים מהמוצא שלנו, תמיד היה אפשר להתנחם בזה שאנחנו לא קנדים. עכשיו גם זה כבר לא אוכל. פעם, כידוע, קנדה הייתה שממה מוזיקלית (מלבד לאונרד כהן, "Heaven" של בריאן אדמס שהיא בלדה מאוד מרגשת וגם הדואט של אדאמס עם מל סי, שפעם אהבתי לשמוע באוטובוס), שהניבה בעיקר בדיחות על אלאניס מוריסט. אבל הימים האלה הרחק מאחורינו, וכיום יש צעירים - קנדים, כפר סבאים והרצליינים כאחד - שאוהבים דור חדש של להקות אינדי קנדיות כדוגמת Hot Hot Heat, Wolf Parade, Arcade Fire ו-Broken Social Scene, שמגיעות גם מהצד הצרפתי וגם מהצד האנגלי של קנדה.
זה דבר אחד (שהשתנה). דבר שני, פעם וורפ היה לייבל בריינדאנס רציני, שידעת שאם אתה לא לובש קפוצ'ונים אפורים ואתה לא בקטע של ריקודי מוח ואלקטרוניקה לחכמים, כמו אפקס טווין, Squarepusher או Autechre, זה לא הלייבל בשבילך. ועכשיו מה? עכשיו לא רק שוורפ מחתימים להקות כמו מקסימו פארק, הם גם מוציאים תקליטים לטינאייג'רים קנדים, שמתים לאבד את בתוליהם (דבר שבטח קרה אחרי הסינגל הראשון).
אם אתם לא מאמינים, רק תסתכלו על Born Ruffians. הם קנדים, הם חתומים בוורפ והם עושים אינדי רוק שמח ופרוע לילדי הדור החדש. כפי שאפשר להסיק מהנחת היסוד שלי (היא כתובה שם למעלה, בהתחלה) - גם האינדי היום הוא לא האינדי של פעם. הקשר בין ההווה למקורות התרופף מזמן, עד שההשפעות המקוריות של כל להקה עכשווית נראות באופק כנקודה קטנה, שחורה ומרוחקת - קשה לראות, אבל הנקודה הזאת עשויה מויניל או מסוכריית שוש מגולגלת. היום להקות משלבות פאנק, פוסט-פאנק, ניו ווייב גיקי וטיפ-טיפה פולק בשיא הטבעיות, וכשזה נשמע רענן, בלתי מתאמץ ומשוחרר כמו אצל Born Ruffians, אין אפילו סיבה להתמרמר.
פיקסיז על כל הראש
למרות שמם, הראפיאנז לא נולדו פושטקים/פרחחים. שלושת החברים גדלו בעיירה מידלנד באונטריו ובתיכון לא השתלבו מי יודע מה לאור העובדה שהם לא להקת סקייט-פאנק או אימו. יש מצב שזה גם עיכב את עניין איבוד הבתולין. לפני שנתיים שלושת החברים, לוק מיטש וסטיב, עברו לעיר הגדולה, טורונטו, והעניינים התחילו להשתפר. הם התחילו להופיע עם להקות מקומיות כמו טוקיו פוליס קלאב, להלהיב כתבי מוזיקה בריטיים שרק מחפשים את הדבר הקנדי הבא, והוחתמו סימולטנית ב-XL באנגליה ובוורפ באמריקה, או להפך.
בסוף שנה שעברה הם הוציאו את אי.פי הבכורה שלהם, שהיה הדבר הכי קצר, קולע ומדויק שניתן היה לצפות משלושה ילדים קנדים חמודים. האי.פי נפתח בשיר פיקסיז על כל הראש, "This Sentence Will Ruin/Save Your Life", בו הסולן, לוק לה-לונד, מתנשף וממהר ומצהיר שהוא בודד וזקוק לחברה וצריך להזדיין תכף ומיד. שיר אחר באי.פי, "Hedonistic Me", מזכיר את טוקינג הדז (הם בטח מאוד מושפעים מלהקות שמאוד מושפעות מהטוקינג הדז).
תאריך יציאה לאלבום שלם עוד אין, אבל לפי השירים שלהם שמסתובבים ברשת נראה שהוא יהיה התשובה הקנדית המוחצת לרוח הנעורים הבריטית של הארקטיק מאנקיז. חפשו את "Diverting on Norm" או את "Ladies & Gentlemen".