החתיכה החסרה: כוסות רוח

זו הפעם הראשונה שלא הלכתי לקלפי. למרות שבמהלך כל סוף השבוע לא פספסתי אפילו תשדיר תעמולה אחד: זיפזפתי בין ארבעת הערוצים (כולל ערוץ 9) ורשמתי על פנקס כתום את האג'נדות של כל מפלגה. יום השבתון שנועד להעניק לאזרחים תחושה של מעורבות היה עבורי יום אבל, אז לקחתי פיתות וקופסאות שימורים וירדתי מטה למרתף. כמו בפעולה צופית על המוות של פול מקרתני, ישבתי על מזרון מעופש מוקפת נרות וכרסמתי פתי-בר. יכולתי לשמוע בחוץ מגפיים של אזרחים מבצעים את הזכות הדמוקרטית שלהם ובהתאם, יצרתי כדורים קטנטנים משעווה. את העיגולים שלי המסתי בחזרה לנרות וחשבתי, כי מי שהמציא את הבבושקה היה גאון. אישה קטנה ועגולה עם מטפחת, בתוך אישה יותר גדולה ויותר עגולה עם מטפחת, וכל הנשים נמצאות בתוך רולה ענקית עם מטפחת ולחיים ורודות - שרשרת מטריאלית בניחוח בלקני. איך שאני רואה בבושקה בא לי פלפלים ממולאים.

הקירות לא מנעו ממני לשמוע את מינה צמח דרך מקלט הטלוויזיה של השכן מקומת הקרקע, וכשאיתן הבר הכריז על ראש הממשלה החדש, כיביתי את הנרות וניסיתי בכל הכוח להירדם. בגלל שהייתי מתחת לאדמה הפלאפון שלי לא קלט שיחות ולראשונה בחיי הבנתי אחריות לאומית מהי.

ביום שישי נעניתי להזמנת השקת הלאונג' החדש של שלמה בר. היו שם אנשים-לבושים-יפה ושתייה בחינם. למרות שקשה לי, אני מודה כי נהניתי. בעיקר מהשיחות. ידוענים מעולם הקולנוע והתיאטרון המגיעים לפרסם בפרצופם מקום חדש בעבור אלכוהול, מוציאה את המיטב שבאישיותם המיוסרת. התנגן שם טכנו מפראג והיה שם גם ריח חזק של טיגון ועשן סמיך ששרף בעיניים. אחרי שעה המקום התרוקן ואני יצאתי עם הכוס וויסקי שלי לרחוב, גם אני הייתי צריכה למרוד במשהו - ולפלח כוס וויסקי היה עבורי באותו הרגע, מעשה אולטרה-אנרכיסטי.

הלכתי הביתה ברגל, את האוטו שלי השארתי על המדרכה בסמוך ללאונג' המתרוקן. הירח היה מלא והאיר את כל הוויטרינות של החנויות ברחוב בן- יהודה, כך שהן הפכו למראות. צעדתי לפרקים לצד הבבואה שלי. אחרי מספר צעדים, גיליתי כי יש לי משהו על הפנים. כשהתקרבתי לאחת הוויטרינות ראיתי שדבוק לי פתק על המצח. חששתי שהייתי ככה כל הערב ואף אחד לא העיר לי. בפתק היה מסורטט דבר כלשהו בעיפרון. החשתי את צעדי והרגשתי דמעות על הלחיים שלי. מצאתי את עצמי ברחוב פרוג מול שער הכניסה של בית הכנסת אלטנוישול. לשער הייתה קשורה עגלת סופרמרקט במנעול אופניים. בעטתי בה בכל הכח, "גם כנסיות סגורות בלילה"?

יוסוף ואני גרים שלוש שנים באותו הבניין. בהתחלה קבלו אותנו יפה - זה כבר לא בון טון להצביע על אווירה שמאלנית ופלורליסטית בקרב דיירי תל אביב ובשבוע שעברנו ביקרו אותנו, בהתאם, השכנים: דני קייזר ואשתו מקומה 4 וגם צ'יקי הצייר מתחתינו. הם דברו ליברלית, והרגשנו כולנו כאילו אנחנו הופכים לחברים. חברות אשר נרקמת בגיל מאוחר יחסית, היא נטולת ציפיות ומסתירה בחובה הרבה קנאה וביקורת. הדמויות שניצבות לפניך מעל גיל מסוים, הופכות מראות - אתה משווה את עצמך לכל תפוח אדמה ברחוב, לחברה שאתה חי בה יש ציפיות ממך להיות אדם מקורי ומעניין והחיים שלך מונעים על ידי חיקוי ונסיון להרשים. הסובייקט המתיימר לאינדיבידואליות לומד טוב טוב איך להסוות את זה, בעיקר מעצמו. אם אתה בן 25 ולא "עושה" כלום, אתה בינוני. אם אתה בן 35 ולא עושה כלום, אתה קלושר. אבל אם אתה בן 15 ולא עושה כלום אתה מאושר.

חודש מהמעבר לדירה, ועד היום, לא בורכנו או בירכנו לשלום אף אחד מהשכנים לרבות משפחת קייזר והצייר מהמרתף. לפעמים כשיוסוף ואני עולים בחדר המדרגות, החדר הנייטרלי הזה שהוא של כולם ושל אף אחד, אני מצמידה את האוזן לאחת הדלתות לשמוע את החיים שמאחורי הקיר. יוסוף נשען על הקיר ומתבונן בי מהצד: הוא לא מבקר אותי או צוחק מתחת לשפם שלו - הוא מבין שאני צריכה את זה, ושהצמדת האוזן שלי היא איננה אקט של חטטנות חליליה, אלא של פילנתרופיות. אני זקוקה להשלים את אהבת האדם שבי בעוד שהיא נשחקת בתוך קירות הבית שלי - כשאני במטבח אני שומעת מתי הם מורידים את המים, וכשאני בשירותים אני שומעת מתי הם מזדווגים. כניסות ויציאות כניסות ויציאות, איך אפשר לסבול את השכנים שלך אם האנושיות שלהם עוברת רדוקציה שכזו? אני משלימה את החורים כשאני מאזינה דרך הדלת לשיחות ולמוזיקה; התרבות משחררת מאמת הקוף של דארווין.

*** מערכת וואלה! תרבות מבקשת להבהיר כי כל קשר בין המדור למציאות מקרי ושקרי, וכי כל אסוציאציה מסוכנת היא על אחריות הקורא בלבד ***