וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מזרחי טפחות

מיכל רונאך

9.2.2007 / 17:31

רמת הדיון בסרט "הקוטב המזרחי" הצליחה לעורר את מיכל רונאל, אשכנזיה בעל כורחה, לצאת משבלונות הקיפוח המוכרות

"עת דודים כלה, בואי אל גני
עת דודים כלה, וואלאק – בואי אל גני"

זהירות, התבטאות מגה-אשכנזית לפניך. כל הממשיך, על אחריותו בלבד: אם יש משהו שהופך את "עת דודים כלה" של זוהר ארגוב לשירו הטוב ביותר – ולאחד השירים הטובים ביותר שיש בעברית – הרי שזה אותו "וואלאק" דגול מרבבה. כמו ש-"One" של U2 לעולם לא היה הופך לשיר נצחי ללא האנחות קורעות הלב של בונו, ה"וואלאק" של זוהר ארגוב מנחית את החותמת הסופית בגב השיר: קלאסיקה.

עם הקלאסיקה הזו בחר אלי בן-דוד לפתוח את סרטו "הקוטב המזרחי", ששודר אמש בערוץ הראשון. חתיכת בחירה, כפי שכבר הובהר כאן לעיל: אף על פי שמדובר בשניות ספורות מתוך שש הדקות ומעלה של השיר המקורי, הן מבטיחות באופן מיידי את הינעלות תשומת הלב על המתרחש במסך. וככל שמתקדם הסרט, קשה להסיט את המבט – שכן בן-דוד הצליח לעשות את מה שסרטי תעודה מצליחים בו במקרים מעטים ביותר, להלן – לספק מבט חודר ומפוכח על התופעה ולהבהיר עמדה אישית בלי "להידחף" אל תוך הפריים, כשהוא מעניק את אפשרות ההצבעה הסופית לצופה, ולא שומר אותה לעצמו.

יותר מכל, סוד הקסם של הסרט נעוץ בכך, שהוא מצליח לקיים דיון מרתק בנושא לעוס, טחון, ושאר פעלי הזלילה המועדפים עליכם: הרי נכון להיום, רק צירוף המילים "מוזיקה מזרחית" ממיט באופן מיידי אווירת שעות גטו ברשת ג' האייטיזית, מוצפות ריח סוכריות מנטה במונית ישנה. אבל ה"קוטב המזרחי" עוקף את המכשול בכך שהוא מחובר באופן הרמטי לכאן ולעכשיו – לצד החשודים המיידים כאביהו מדינה ומרגול, מופיע פרצופו שוחר-הטוב של מושיק עפיה, או עיניה הפעורות לרווחה של מאיה בוסקילה. ולמרבה ההפתעה, דווקא המרכיבים החדשים האלה בתמונה מצליחים לגרום לטענות הקיפוח המשמימות והמוכרות עד זרא להישמע אחרת, לעבור דרך פילטר שונה מהרגיל. באותו אופן, הפילטר השונה הזה הוא גם בדיוק הסיבה להימצאותו של מרואיין מרכזי נוסף בסרט – גיבור האליטה האשכנזית, הלא הוא סר ירון לונדון בכבודו ובעצמו.

גשר לונדון

במקום להתבצר בעמדה הישראלית הידועה לשמצה, לבחור לצלם את הגובלנים הפולניים בבית לונדון ולהנגיד אותם לצילום מקרוב של חליפותיו המצויצות של, נניח, שימי תבורי, הסרט מדלג מעל הייצוגים השטחיים לשחור\לבן, ובוחר אשכרה להאזין למה שיש למרואייניו לומר. וראו זה פלא (1) – מתברר שלונדון, שמסתבר שנודע כ"מי שניסים סרוסי עזב את הארץ לאחר הריאיון המעליב עד אימה שערך עמו", מגיע מצויד בשלל תובנות שיותר מהכל – הן חפות מפוליטקלי קורקט, נקיות מיפיוף מיותר של המציאות. עד כמה רלוונטית ונוגעת נשמעת עד היום השאלה הראשונה ששאל את סרוסי באותו ראיון נודע לשמצה (זהירות, התבטאות מגה-אנושית לפניך. כל הממשיך, על אחריותו בלבד): "אז אתה, באמת חושב שזה טוב"?

ככה, חברים. בלא מורא ובלא משוא פנים: אין מקום לטעות בזווית האנושית של השאלה הזו, כיוון שמה שברור הוא שיש כאן שיח בין שווים. לונדון, ככל הנראה, שמע את "אמא" של סרוסי ונחרד עד אחרון נימיו הלבנבנים – אבל הוא לא חשב לרגע להתנצל על כך וגם לא ביקש להסתיר זאת – הדבר שהוא ביקש היה לקיים דיאלוג הוגן, בגובה העיניים. כל ביטוי מעודן, אחר, של זעקות הוויטרינה האוקראינית שבחדרי לבו היה נושא עמו התנשאות ואי-יכולת אמיתית לראות את היושב מולו כאמן שעומד מאחורי היצירה שלו, מאחורי טעמו ובחירותיו. סרוסי עצמו, כפי שהוא מסביר זאת, ראה את הראיון כשירות גדול שנעשה לו – עד שיצא אל הרחוב הישראלי, שלא היה יכול לשאת את הכנות המרגיזה של השמן עם הסוני (אז ודאי היתה זו סוסיתא). כפי שמנסח זאת לונדון באופן קולע, גם הוא נשמע רלוונטי באופן מצער למקרים רבים מדי ביומיום הישראלי, "הסבירו לניסים שהוא צריך להיעלב".

עכשיו, בואו לא נטעה – זה לא שסיבות אמיתיות לעלבון חסרות בסיפור המסובך הזה. אבל מה שחשוב הוא שהעלבון לא הופך, כמו תמיד, למרכז הכובד של הדיון – מה שפתאום פותח אפשרות חדשה לחלוטין של התבוננות: לפתע, המוזיקה המזרחית מפסיקה להתייצב בצורה המוכרת מול הקואורדינאטה האשכנזית – ונעמדת מול עצמה. וכמו תמיד במקרים של רפלקסיה, הקרעים והסדקים הפנימיים מעניינים ומורכבים הרבה יותר מכל צילום-אוויר שטחי שרחוק מפני השטח. ראו זה פלא (2): בדיוק כפי שבני הדור הקודם שגדלו על המוזיקה האשכנזית "שאבדה לבלי שוב" עם התפוגגות ימיהם היפים של חבורת לול, כוורת, או כל מרבץ חיות לבנבן אחר – הרי שבני הדור הקודם של המוזיקה המזרחית מייצרים בדיוק את אותו הבידול.

אז מה, אם קנית לי, אז מה?

אם כן, בראש ובראשונה מוצג מקומן של החבורות המיתולוגיות של כרם התימנים (דקלון ובן-מוש, השובלים, צלילי הכרם) – כל משתתפיהן מצטיירים כ"אסליים", כ"אמיתיים", כ"אמנים בעלי האש הפנימית". דמותם משמשת כאבן בוחן לכל מי שכוכבו דרך מחוץ לאותה מסגרת מצומצמת, שבעצם כבר אינו יכול להיות מקוטלג כשייך לגמרי לאסכולה ה"איכותית", ה"נחשבת". כך, חברי דור הביניים – אביהו מדינה, מרגול, חיים משה – מוצגים כמי שעודם נאבקים על הכרתם כאמנים (מרגול אפילו מגדילה לעשות ולהכריז שהכל אצלה מתוך "אהבה פנימית בוערת ללחנים, לטקסטים העמוקים" – הצהרה שניתן להעלות לגביה כמה סימני שאלה כשנזכרים ב"אז מה אם קנית לי, אז מה" – אכן שיר לא רע, אבל כזה שהטקסט שלו לא ממש מהווה מתחרה רציני לתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ'). לסיום השרשרת, עולים ובאים בניהם של דור המדבר: שרית חדד, מושיק עפיה, הבוסקילה – שאולי נפטרו מחובת ההוכחה, בהינתן להם שוויון הזדמנויות מלא בהרבה וייצוג תקשורתי רחב במידה שונה לחלוטין מזה שניתן לקודמיהם – אבל בסופו של יום, הם עומדים צמודים אל הקיר ומנסים נואשות להגן על עצמם מהלעג שניתך עליהם בשל רצונם הבזוי לעשות כיף. למישהו כאן זה נשמע מוכר? רוני סופרסטאר, יש לך משהו להגיד לשאר הכיתה, כדי שכולנו נצחק?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully