אפטר פארטי

סוף השבוע מתחיל, ואלו המילים שפותחות אותו: "אני מנסה להיות הרואי/ בעידן של מודרניות/ אני מנסה להיות הרואי/ כשמכל צדדי ההיסטוריה שוקעת/ אז אני מתענג ואני טורף/ בשר ויין ומותרות/ אך בלבי אני פושר/ דבר אף פעם לא באמת נוגע בי". חתיכת דרך מדכאת לפתוח את הוויקנד. מה גם שהוא מסתיים בהתאבדות. כך על-פי "סוף שבוע בעיר", אלבומה החדש והשני של בלוק פארטי, שמציב אותה כראשונה מבין להקות הגל הפוסט-Pאנקי הבריטי החדש, שהשתנתה מספיק כדי לפתח ישות עצמאית, שונה בהרבה מעמיתותיה, לרע ולטוב.

לרע, כי למרות שמעולם לא ניחנו בחוש הומור מפעים במיוחד, בלוק פארטי של ימינו רציניים וחמורי סבר מרחק כמה שנות אור מהסרקאזם של פרנץ פרדיננד וההתרסה המסוימת של הארקטיק מאנקיז. לטוב, כי זה שווה את המוזיקליות והכיוונים החדשים שהם מטיילים בהם. כשהריפים והגיטרות הפוסט-Pאנקיות האופנתיות נשמעות יותר כתזכורת לאופנת השנה שעברה, בלוק פארטי ממזגים בשירים כמו "Waiting for The 7/18" ו-"I Still Remember" את האינדי-רוקיות שלהם במקצבים דראמ'נ'בייסים אכזריים.

ההפתעה הזאת, שבאה משום מקום מהרכב פופולרי עם נוסחה כאילו מנצחת, בעצם מחברת אותם - במה שנשמע אורגני ומשכנע - לנדבך שלם ושוקק באנדרגראונד הבריטי, דראם אנ' בייס, וייתרה מזאת – התוצאה סוחפת. תוך כדי ניתן לשמוע הפעם מסכי גיטרות שוגייזיות לפרקים והשפעה ברורה של טי.וי און דה רדיו. נכון שלבלוק פארטי אין, לפחות כרגע, חצי מהראש המוזיקלי של טי.וי און דה רדיו הברוקלינאים, אבל כמה נחמד לשמוע השפעה עדכנית, שאינה קשורה לאיזשהו עידן שעושים לו רטרו, אלא אך ורק למשהו חי וחדש השייך לימינו. הגיוני שהחלפת המפיק המוזיקלי, פול אפוורת' (Phones) מהתקליט הקודם ב-Jacknife Lee , שידוע גם כאלקטרונאי מעידן הביג-ביט, מהווה מפתח להבנת התקליט החדש, אבל ממש לא רק.

בשבוע שעבר כתבתי כאן על הקלאקסונז, הילדים החדשים בשכונת להקות ההייפ של בריטניה, עם עולם הדימויים הפסיכדלי, הבדיוני וההזייתי שלהם. בלוק פארטי מודל 2007 הם במידה רבה הקלאקסונז, אחרי שחטפו כאפת מציאות מצלצלת לפרצוף. אם באלבומם הקודם היה ניתן לשמוע טקסטים ערטילאיים למדי ואת התלהבותם מהיותם הדבר החדש והמדובר, הרי שבלוק פארטי של האלבום השני היא להקה עם מחויבות – מוזיקלית וטקסטואלית. להקה שאולי לוקחת את כל מה שהעולם נותן לה, אבל מחמיצה מולו פנים במרירות.

עם יד על הלב, לא כל כך אהבתי את "Silent Alarm", הבכורה שלהם מ-2005. גם בהאזנות נשנות אני חושב שהוא נקי מידי, מלוטש מידי ולא מספיק הרפתקני לאלבום ביכורים של להקה צעירה, ועל אחת כמה וכמה – כזאת שמתיימרת לייצג גל מוזיקלי חדשני, או לפחות – אחר. יש בו בהחלט כמה שירים מוצלחים, בעיקר הסינגלים "Banquet ", "Like Eating Glass" ו-"She's Hearing Voices" הבאוהאוסי, אבל אני עדיין חושב שהוא נחמד מידי בשביל לשחק עם הגדולים במגרש הפוסט-Pאנקי, שדורש יותר לכלוך וחוצפה ממה שהם הציעו.

בראיון שנתן לא מזמן קלה אוקרקה, הסולן וכותב המילים, ל"אובזרבר" הוא אמר: "אחד הדברים שהכי אכזבו אותי ב"סיילנט אלארם" היה, שהתחבאתי מאחורי מופשטות. ואז נכנסתי ממש חזק אל הסמית'ס. המילים היו מדהימות, כל כך ממוקדות. אין חטא גדול לאמן מלהתחבא מאחורי קלישאות ומופשטות. אם יש לך משהו לומר, כולם צריכים להבין אותו. אז היה לי חשוב שלאלבום הזה יהיה מרכז אמיתי". אוקרקה הוא עדיין לא משורר מושחז ומבריק כמוריסי, אבל השינוי שעבר עליו לא רק מורגש, אלא גם מבורך. עוד לפני שקראתי את הראיון הזה קיבלתי את התחושה שהחדש שלהם הוא אלבום אמיתי שיוצא מהלב, ולמרות הוורסטיליות המוזיקלית שבו, הדאווין הוא לא המנוע שמאחוריו.

ב"Uniform" היפהפה, על רקע שאכן מזכיר במידת מה את הגיטרות של ג'וני מאר ותופים מעט ג'אזיים, שר אוקרקה: "הייתה תחושת אכזבה כשעזבנו את הקניון/ כל הצעירים נראו זהים/ לובשים את מסיכותיהם של קוליות ואדישות/ מסחר לבוש כמרד/ כי אנחנו כל כך חתיכים וכל כך משועממים/ אז בדר אותנו, ספר לי בדיחה/ עשה אותה ארוכה, עשה שתימשך/ עשה אותה אכזרית, העיקר שאצחק / אי אפשר לפגוע בנו". כמעט מיותר לציין שעל המוריסיות המסוימת שבטקסט הזה נושבת רוח ברורה של טין ספיריט.

אוקרקה נולד בליוורפול לזוג מהגרים ניגרים, שגידלו אותו באסקס. הם חינכו אותו על ערכים קתולים נוקשים, והוא חויב ללכת לכנסיה בניגוד לרצונו עד שהגיע לגיל 20. בימינו הוא חווה יציאה מתוקשרת מהארון, שר בבירור על הומוסקסואליות, שימוש בסמים והחיים כצעיר שחור בבריטניה, ונדמה ששום דבר מתהליך ההתנתקות מחייו הישנים בצל השמרנות לא קל לו. "סוף שבוע בעיר" הוא תקליט עם מטען כבד. הוא מחורר ע"י בורות הריקנות שנפערים בבילויי סוף השבוע, סקס מזדמן ("Kreuzberg", שמצטט, במודע או שלא, את קולות הרקע של "Leave in Silence" של דפש מוד), סמים לא קלים ("On" מוקדש כולו לשימוש בקוקאין) ואלימות – מעל ומתחת לפני השטח. "אנחנו משוטטים במעקף התור,לתוך מסיבת השקת המגזין/ מוגשת לי גלולה ואני בולע בבוז מוחלט/ תוף באס הולם, היי-האטס מחוץ לקצב, זכור להיראות משועמם/ אנחנו מוצצים את הפנים אחד של השני ומוודאים ששמים אלינו לב/ הקוקאין לא יציל אותך/ כי מזרח לונדון היא ערפד/ היא מוצצת את השמחה היישר מתוכי/כמה ייחלנו לשחיתות בשנים המוזהבות האלה" ("Song for Clay", תרגום חופשי).

"Hunting for Witches" האינטנסיבי מתעסק בהנחלת דעות קדומות על בני מיעוטים בקרב הציבור. בניגוד לדעה הרווחת אצל רבים, על הפתיחות האנטי-גזענית של לונדון, אוקרקה מתאר אותה הפוך לגמרי. במציאות הטרידו אותו ואת שותפתו הלבנה לדירה, כי חשבו שהם זוג מעורב. הוא מספר שיש אזורים "לבנים" מידי בלונדון שהוא מפחד להסתובב בהם. ב-"Where is Home" המעולה, ההגשה שלו מצטיינת בשילוב בין כוחניות ושבריריות, כשהוא שר על מתח בין גזעי בין שחורים ללבנים. השיר נפתח בסיומה של הלוויית צעיר שחור : "...אנחנו יושבים ומדברים על העבר/ ובקולה רק עצב/ בנה היחידי נלקח ממנה/ בכל כותרת אנחנו נזכרים/ שזה לא בית בשבילינו...".

"I Still Remember" מתאר התאהבות הומוסקסואלית בין שני תלמידי בית-ספר צעירים, סטרייטים לכאורה, שמגלים פן אחר במיניותם. אבל מוזיקלית השיר הזה נשמע לי כמו שילוב בין להקת ביג קאונטרי המנוחה והסטריליות של האלבום הקודם, והוא חלש יחסית לשאר התקליט. מעניין, אגב, שהסינגל הזה נבחר לייצג אותם בארה"ב, כשבבריטניה הסינגל הראשון והמוביל הוא "The Prayer" הקודר והכובש, שכולו חיבור מיוסר וכמעט אלים בין ניו-ווייב לאותם אלמנטים דראמ'נ'בייסיים וטי.וי און דה רדיויים.

את האלבום חותם "SRXT", שנקרא על שם התרופה האנטי-דיכאונית Seroxat, ונכתב בעקבות ניסיונות התאבדות של שניים מחבריו של אוקרקה. הוא מסיים את סוף השבוע האבוד הזה במסך שוגייזי שבור לב וסוגר את המעגל בו נפתח התקליט במילים "אני מנסה להיות הירואי". שום דבר הירואי בהתאבדות, סוף השבוע הזה היה מחורבן והתקליט הזה, לפחות ברובו, אינו נחמד או נקי. הוא מכה בבטן בעוצמה.

בלוק פארטי, "A Weekend in the City" (אן.אמ.סי/Wichita)