גם מי שמכיר רק את הספרות לבני הנעורים שכתבה נורית זרחי, יודע שפתיחת ספר שלה הוא קפיצת ראש לבריכה של מי שפיר: מי שמחובר בחבל הטבור לסוג הכתיבה שמאפיין את זרחי - מנותקת מעצמה, הוזה והזויה - ימצא בפרוזה שלה לשד חיים והמים הצמיגיים האלו יערסלו אותו ויגנו עליו. מי שלא, ימצא את המים סמיכים מדי, ייאבק בהם וסופו שיטבע. גם ספרה החדש, "נערות הפרוביניציה העצובות והשאפתניות", מסנן את בעלי היכולת, כמו שמצדה מפרידה בין הבוחרים ברכבל לבין המתעקשים על שביל הנחש. לעתים קשה באמת להבין על מה לעזאזל היא מדברת, אך מי שמצויד בנעליים הנכונות ולא מפחד להזיע קצת ימצא בספר הגות ושירה יוצאות דופן על זהות נשית.
בעולם שבו מחביאים הטרדות מיניות מתחת לכסות של שוויון זכויות, הדיכוי הגברי הוא נסתר ומתוחכם והמאבק בו קשה פי כמה, גם לגיבורות הבדיוניות של זרחי. זרחי בחרה, בהחלטה שהיא לא פחות מפוליטית, להציב אישה במרכז כל אחד משבעת הסיפורים המרכיבים את הספר. בסיפורים הפותחים את הספר ציירה זרחי מאחורי הגיבורות תפאורה שהיא כולה חזות נורמלית ומציאותית: הן משרתות בצבא או עובדות בעיתון ומנהלות אורח חיים רגיל ומוכר. אולם אט אט מתחוור שלא נורמליות ולא בטיח: הנשים של זרחי נאבקות בעצמן, בקונפורמיזם שהעולם הדביק להן, ומנסות בכל מאודן להשתחרר מאותה נורמטיביות ולפתח אישיות נפרדת משל עצמן.
לזנוח את חוקי העולם הישן
את התהליך הזה, אומרת זרחי, פשוט אי אפשר לעשות במציאות. החיילת אינה יכולה פשוט לפשוט מדים, כפושטת את האתוס הגברי-ישראלי. האישה אינה יכולה להתגבר על המצאת הגוף הנשי, לשכוח ש"הביטוי 'רצון חופשי' שייך רק לספרות הבדיונית" וכמו "חבצלת המעמקים העולה מתוך הביצה", לצמוח מחדש כאישה במלוא מובן המילה. חוקי המציאות נוקשים מדי, וזרחי מחייבת את הגיבורות שלה "לדבוק במטא-פיזיקה ולא להרפות", לזנוח את חוקי העולם הישן ולפנות אל הפנטסיה. רק בעולם ההמצאה האישי הן יכולות לברוא את עצמן מחדש.
ואכן, כיאה לפנטסיה, הסיפורים הופכים פרועים יותר ויותר, וככל שמתקדמים בספר אלמנטים אגדתיים וסוריאליסטיים הולכים ומתרבים עד שהסיפורים האחרונים מתרחשים בעולם אגדות האחים גרים ובארץ הפלאות של אליס. גם בסיפורים הראשונים בספר, שמצייתים יחסית לחוקי הפיסיקה המוכרים לנו, הבחירה הנשית בהגשמה עצמית מלווה תמיד בסופו של דבר בפנייה חדה למחוזות האשליה, ובאחד מהם, למשל, בוחרת הגיבורה לעוף על גבה של אנפה לשוויצריה דווקא.
ההשתוללות הזו מאפשרת לזרחי להשתמש בכלים הליריים שלה, ופעמים רבות נדמה שכל מה שצריך הוא לחלק את הכתוב לשורות קצרות כדי להפוך אותו לשיר. הכתיבה הזו מסורבלת, אבל זה גם מה שהופך אותה לעשירה ויפה כל כך. כאמור, זה לא ספר פשוט, ואפשר גם לציין לשבח את ההוצאה על כך שהעזה להוציא לאור ספר כזה, הנגיש פחות מהמקובל.
הנשים לא מנצחות, הספרות דווקא כן
מפתיע לגלות את אותם מאפיינים, שמחייבים עיסוק בפנטסיה, בדיון בזהות הנשית וכוללים פרוזה סבוכה ושירית, גם בסיפורה הקצר של ואן נויין, "עין הכמהין", המופיע בגיליון החדש של כתב העת "מעין" (גילוי נאות: נויין היא לא רק עובדת וואלה! אלא גם בחורה נחמדה שמחייכת אליי לפעמים במערכת). כמו זרחי, נויין מגלה את העוצמה הנשית דווקא בסיטואציות מופרכות שלא היו יכולות לקרות "באמת". אצל שתיהן הנשי הוא האחר, שנרדף ומוכה כיוון שהוא מאיים על ההגמוניה הגברית, ובורח לבדיון, כאפשרות יחידה להגשמה עצמית.
ההבדל המעניין בין השתיים הוא שנויין, הצעירה, מעניקה לגיבורה שלה את ה"סוף הטוב", הכולל ניצחון נשי. אצל זרחי, המנוסה והמבוגרת,המציאות היא זו שמנצחת. אותה אישה הבוחרת לנטוש את הארץ על גבה של אנפה מבקשת להודיע לבעלה בטלפון ש"יחכה לי עם סחלבים", למרות שהיא יודעת ש"הטלפון במזכירות תמיד נעול", ואפילו בעולם המכושף של אליס, הנסיכה, בתה של מלכת הלבבות האדומים, חייבת להתחתן. גם בעולם פנטסטי וחופשי, אמיתות שגרתיות של מציאות מחבלות בשחרור.
את ספרה חותמת זרחי במין חיוך של השלמה שבייאוש, כשכל הדוברים בסיפור האחרון אומרים יחדיו ש"אולי לא התחתנו פה, אבל לפחות אף אחד לא מת". הנשי, והעיסוק בנשי, כולל תמיד פשרה, ניסיון עיקש למצוא את חצי הכוס המלאה בעולם שכלליו מכריעים כל ניסיון לאינדיבידואליות נשית. המסר של זרחי אולי כולל פשרה, אבל הפרוזה שלה מסרבת לכל ניסיון לכלוא אותה בגבולות המוכרים. אולי הנשים לא ניצחו כאן אבל הספרות כן.
נערות הפרוביניציה העצובות והשאפתניות, נורית זרחי (כתר)