אין כמו הכנפיים של דיקסי

אחד מנושאי השיחה האהודים אמש, על השטיח האדום של טקס פרסי הגראמי, אמש בלוס אנג'לס, היה ה"פלישה הבריטית", כפי שמכנים זאת העיתונאים האמריקאים, אל מצעד הבילבורד. הכוונה היא לנוכחות המסיבית, יחסית, של אומנים בריטים במצעדי הפזמונים שלהם בשנה החולפת ובייחוד לכניעה המהירה שלהם לחייל לשעבר ג'יימס בלאנט ("יו אר ביוטיפול, יוא אר ביוטיפול") ולמהגרים נוספים מהממלכה, שאומצו בחום השנה כמו קורין ביילי ראה, נטשה בדינגפילד וקיי.טי טאנסטל.

נסו לשמוע את כל האלבומים של כוכבי הפלישה הבריטית ברצף – ההאזנה על אחריותכם בלבד - בבית וקיים סיכוי גובה שתמותו משעמום. תוסיפו לחגיגה את האלבום האחרון (וזוכה פרס הגראמי, אלא מה) של ג'ון מאייר האמריקאי ולא תצטרכו לסבול הרבה, המוות יבוא מהר משקיוויתם. הטקס, שנערך אמש, ורשימת הזוכים שהנפיק, ריסקו את שמץ התקווה שהשינויים מרחיקי הלכת שעברה תעשיית המוזיקה בחצי העשור האחרון חלחלו פנימה אל הממסד והרטיבו גם אותו במעט מהרעננות המאפיינת שלהם. גראמי 07 היה עוד מופע אימה שמרני ודשן, שלא השכיל ליישר קו עם העולם אותו הוא מתיימר לייצג.

שני אלבומים כיכבו אמש בגראמיז: "The Breakthrough", אלבומה האחרון של כוהנת הנשמה מרי ג'יי בלייג' ו "Taking The Long Way", האלבום הפוסט-שערורייתי של הדיקסי צ'יקס. למרות שמדובר בשני אלבומים טובים מאד, שתי הבחירות הללו מסמנות את היטב את הגישה העתיקה והמתחסדת של עריצי הגראמי. הדיקסי צי'קס, שלוש בנות לבנות, שמתמחות בתפר שבין קנטרי לרוק, הרעידו את ארה"ב לפני, שימו לב, ארבע שנים, כשהסולנית שלהן היתה מהראשונות להתבטא נגד בוש ונגד פלישת ארה"ב לעיראק. מאז עבר כל כך הרבה זמן, לעזאזל, אפילו סדאם כבר לא אתנו, אבל לגראמי חוקים משלו.

פברואר 2007 נראה להם כמו זמן מדויק להוקיר את ההעזה של הנשים הטקסניות. ולא שלא מגיע להן – הצ'יקס עמדו בעוז מול המוני מעריצים שמרנים, שהתאספו ברחובות כדי לרסק את הדיסקים שלהם עם בולדוזר ומול תעשיית קאנטרי פוריטנית, שהקיאה אותן החוצה כשכל המהומה החלה. באופן כללי הן בחורות חמודות אבל רבאק, מאז קרו כבר כל כך הרבה דברים. אלבומים שוחררו, אמנים פרצו, האימו השתלט על העולם. כמו ששואלים נארלס בארקלי באחד מהשירים באלבומם המצוין "St. Elsewhere" (זוכה פרס אלבום האלטרנטיב, כמה תמוה, בגראמי 07) – אבל למי אכפת???

בלייג' המלכה מציגה סיפור דומה ושונה בו זמנית. שונה, כי היא מעולם לא התבטאה בגנותו של נשיא ארה"ב. שערו בנפשכם שהיתה מעזה - אשה, שמלאנית ושחורה - להתבטא כך, סופה היה קשירה לאנדרטת ג'ורג' וושינגטון וסקילה באבנים עד שתתנצל ותכין איזה עוף מטוגן. "The Breakthrough" (שוב, אלבום נפלא) של בלייג' מסמן פריצה מסוג אחר לחלוטין. בשנה החולפת לא הפסיקה בלייג' לברבר אודות השינוי, ההתבגרות והחמלה ששטפה אותה מאד שנישאה והתמסדה. אלבומה האחרון משקף מוזיקלית וטקסטואלית את השינויים הללו בדיוק ולכן, כמתבקש, הוא אלבום מיינסטרים מצוין. כולו אמפתיה ואימהות. סיבה מצוינת לחברי ועדות הגראמי לפנק את בלייג' – ג'אנקית לשעבר - עם שלושה פרסים בערב אחד ובכך להכפיל את סך הפיסלונים המפארים את סלונה משלושה, בהם זכתה בשנים ארוכות של קריירה סוערת וחיים אישיים עתירי עליות ומורדות, לשישה בגלגולה המפויס והקל לעיכול.

אני האחרונה שחושבת שעל במת הגראמי יש להנחית את בת' דיטו, שתצרח "סטנדינג אין דה ווי אוף קונטרול" ותבקע את אוזנם הענוגה של הילארי דאף ומנדי מור. והגראמי, על שלל בעיותיו, הוא עדיין שואו ראוי עם כמה הופעות בלתי נשכחות. אבל המאזנים של 2006 הוכיחו שלא יעזור, רובו של הציבור האמריקאי הפסיק לקנות אלבומים. נתוני המכירות בירידה חדה, וגם עגילי היהלומים של כריסטינה אגילרה ווודיוייה המגוכחים על בישול בעירום לא יעזרו לתעשייה הגוועת להציל את עורה.

נכון, גם או.קיי גו היו בטקס, אבל הם הגיעו כשפניהם וגופם מכוסים לחלוטין בחליפות משונות. בשבילם זה גימיק, בשביל כל היתר זה סוג של סמל: הלהקה שמצאה את ההצלחה האדירה שלה ביו טיוב וקיבלה הכרה טלוויזיונית ראשונה בטקס פרסי MTV האחרון (שם שיחזרו בדיוק מופלא את הקליפ המבריק) לא מוצאת לעצמה מקום בטקס עייף כל כך. הרי גם אם נכפיל את כמות הצופים שהשיג השידור החי של CBS אמש לא נגיע ל-11 מיליון הצפיות שהשיגו או.קיי גו ברשת.

הגראמי, טקס פרסים שאמור להנציח את הישגיה של התעשייה הבועטת והמרגשת בעולם, מנציח היום בעיקר את סופה של תעשיית המוזיקה כפי שהכרנו אותה לפני שהיה לנו נאפסטר, איי פוד ומיי ספייס. בזמן שקרי אנדרווד עולה לבמה לקבל פרס ומודה לאלוהים ולסיימון קאוול בנשימה אחת, הניסיון ללכת עם הזמן ולשלב בטקס תחרות מיני ריאליטי בה בחר הקהל באס.אמ.אסים מי תשיר עם ג'סטין בסוף הערב, הוא מה שמאי מהבלוג היתה מכנה פתאטטטטטט. ערב ששיאו הוא איחוד של הפוליס מתאים אולי למלון בווגאס, אבל לא למה שמתיימר להיות האירוע המוביל של המוזיקה בסוף שנות האלפיים. אם לצטט את הדיקסי צ'יקס מתוך "Not Ready To Make Nice", השיר שבגראמי כל כך אוהבים: "Its too late to make it right".