לא, זה לא מספיק שאתה שר מהלב

ההומור המשומש ב"הישראלים" מלמד על סדרה שאין לה הצדקה. פיני אסקל כבר היה מעדיף לראות במקומה סרט בורקס

פיני אסקל
13/02/2007

זהו מבקר טלוויזיה ישראלי. למבקר טלוויזיה ישראלי יש משימה – לבקר את הטלוויזיה הישראלית. לשם כך הוא מצטייד במקלדת, חפיסת סיגריות ומעט שעות שינה. בימים משתדל מבקר טלוויזיה ישראלי להיות אחראי מספיק בשביל לקבל ממשרד יחסי הציבור פרק או שניים של תוכנית הטלוויזיה עליה הוא אמור לכתוב ובלילות הוא נוהג להפעיל את מכשיר ה-DVD, לצפות בתוכנית, לכתוב את אשר על לבו ולשלוח במייל למערכת. והנה חידה: למה מבקר טלוויזיה נכנס לניתוח עם גרב אחד? מכיוון שעם הגרב השני מרדימים אותו. מסקנה: אם הגרביים של המבקר מסריחים כנראה שהבדיחה קצת מסריחה.

"הישראלים" היא סדרה שלועגת לישראלים. הבוס הישראלי מתגלה כשמוק לא קטן, הפרופסור הישראלי מנצל את הפסקות הביבי של הסטודנט הערבי בשביל להשחיל תעמולה גזענית, המובטל הישראלי רוצה לחתום בלשכה ולא לעבוד. הלו, בקונסטלציה זו או אחרת הסיפור הישראלי מוכר לכולנו – אנחנו גם גונבים ברזים מטורקיה, עושים מנגל על אי תנועה, מפצחים גרעיני אבטיח תוך כדי דיבור ומגדלים כרס כתוצאה משתיית בירה מכבי, זוכרים? בטח זוכרים, כולנו היינו שם. אז אולי מדובר בהסלמה ובעליית מדרגה ביקורתית הפורצת את גבולות הפוליטיקלי-קורקט? לא ממש. אז יופי, אמרתם שלראש ממשלת הישראלים יש זין קטן וישראלי. מה חדש?

בצל משחקם הבינוני מאד של ציון ברוך ואסי ישראלוף ומשחק טוב של שלום מיכאלשוילי, בולט חוסר האחידות של המערכונים. מה שמופרך בסדרה זה מקבץ המערכונים שאינם קשורים לישראלים, למרות הקונספט המובנה וברור. עם כל הרצון הטוב, הפסיכולוג הישראלי לא פותר יותר תשחצים מול הפציינט מאשר עמיתו הבריטי; ותעשו לנו טובה, ההורה הישראלי לא מזניח את הילד שלו פחות מאשר הקולגה בבלגיה.

הבור שיוצרי "הישראלים" כרו לעצמם מעיד כי אין הצדקה לסדרה כזאת, אלא מקסימום עוד סרט בורקס שיעשה לבד את העבודה, לא טחינה בשכל של מוכר הפלאפל וה"עיוני" שלו, באמת שלא. כבר בפרקים הראשונים נעשה קופי פייסט פתטי ממערכון אחד למשנהו והמיחזור הופך את המסר הישראלי לחובבני ושבלוני במקרה הטוב ולבלנק בעלילה במקרה הרע. העובדה שכבר בתחילת הסדרה עוברות 24 דקות של פרק ובפרק הבא אין מספיק נושאים חדשים לדסקס בהם אומרים חד משמעית שהיינו שם, אפילו בשידורים החוזרים של "ארץ נהדרת".

נקודת האור הבודדה היא דן כנר וכל מה שמאפיין אותו ומריח כמותו, הווה אומר האריזה וול דאן, הצילום בצבע צהבהב שמזכיר את ישראל הישנה והולך בד בבד עם קולו הערב (למרות שגם הקונספט שלו – קריין רהוט עם שמקשר בצורה הזויה ועוקצנית בין המערכונים נגנב מ"הממלכה הקטנה", אבל זה כבר עניין לדיון אחר). באינטונציה הרגילה שלו ועם טקסט אחר ממה שהתרגלנו לשמוע ממנו, כנר נשמע משובח ולעיתים אף משעשע. אבל בשביל כנר (אנחנו) הישראלים יכולים לקפוץ פעם בשנה ליד ושם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully