צבע ההגנה

השבוע מבלי שמישהו – כולל אשתי ברוכת הילדים – שם לב, קפצתי ללונדון. גם שם, הרגשתי שיש לי מחויבות עיתונאית ואדריכלית מהמעלה הראשונה, להעביר את רשמי השבועיים. לא "רשמי מסע" או "יומן טיול", שיעביר את חוויותיי המדהימות מרחוב אוקספורד, אלא יותר בכיוון של מה לא ראיתי בלונדון. ובאמת אין מה לדבר, החנויות בלונדון יפות, צבעוניות ומרהיבות, אבל הרחובות כל כך אפורים! מה זה אפורים, טיפת צבע אין שם. אפילו לבן לא שמו הבריטים הקמצנים האלה. כלום, אפור כמו המוות והערפיח מהארובות של לונדון. לכן רק אחרי שאתה מסתכל על הארץ שלך מרחוק, אתה מתחיל להתגעגע. למשל לצבעים של הרחוב הישראלי.

וזה מה שהיה חסר לי בלונדון - הסקאלה המרשימה של הצבעים, הגוונים והקומבינציות האפשריות ב"דו-צבעים". אדום-לבן, כחול-לבן, אדום-צהוב. תענוג. להסתובב ברחובות העיר הישראלית זה כמו לשוטט בגלריה לאמנות מודרנית. והאומנים, אפילו שהם קצת אלמונים, מחתרתיים ועובדים בעיקר בלילות חשוכים, מקפידים לחדש את הצבע בעבודות שלהם לפחות פעמיים בשנה. לא חוסכים בכסף פה אפילו שפרי הפיקוס גומר על הצבע עוד לפני שהוא התייבש. האמנות ממש בנפשנו.

ובכל זאת נזכרתי שגם ברחובותיהן של ערים, שהן מרכזי אמנות לא פחות חשובים מתל-אביב או אשקלון, כמו פאריס, ניו-יורק או רומא - שכחו את המכחולים והצבע. שפת המדרכה בשאנז אליזה, השדרה החמישית ופיאצה נבונה נשארו צבועות באפור טבעי. מכיוון שאני נוטה להאמין שלא מדובר בטעות מתמשכת, בבעיות תקציב או חמור מכך - שמרנות ארכאית ומנוונת שהתפשטה כמגיפה בכל ערי העולם - אני נאלץ לחשוב על שני כיוונים אפשריים: חוק וסדר.

בואו נתחיל מהחוק. תתפלאו לדעת שישראל חתמה ב-1968 על אמנה בינלאומית- "אמנת וינה" שמה - על פיה נקבע לוח התמרורים הישראלי. ועוד יותר מפליא לגלות, שבאמנה הבינלאומית אין תמרור לצביעת אבני שפה. הגויים חסרי התרבות פשוט מסתדרים נפלא עם תמרורים. הצבע הוא תוספת מקומית בלבד. אז אם המקור הוא לא החוק, אז אולי זה הסדר? אולי למעשה כל הצביעה הדו-צבעית הזו מקורה הוא במשמעת/ סדר/ מסדר/ משטר או במילים אחרות - במשטר/מסדר צבאי.

הרי כל מה שאי אפשר להסביר במדינה הזו מקורו בצבא/ שב"כ/ מוסד או בניסוח כללי יותר - "שיקולים ביטחוניים". המקומות שבהם שולטים הדו-צבעים הם הבסיסים והמחסומים הצבאיים: מי לא עשה קצת עבודות רס"ר כמו לצבע את שתי המדרכות באדום-לבן בבסיס גדוד השריון שבצפון רמת הגולן? כאילו שבחור הזה בקצה הארץ מישהו מתכנן להחנות את המרכבה סימן 4 שלו דווקא באדום-לבן. גם בכניסה לבסיס (או במחסומים בשטחים למשל) עומדות בדרך כלל קוביות בטון שצבועות במשולשי דו-צבע לפי צבעי היחידה.

לכן לא אתפלא, אם יום בהיר אחד יבואו עובדי הרס"ר העירוניים והאומנותיים שלנו ויחליטו לצבע גם את כל גזעי הפיקוסים באלנבי בתל-אביב בלבן בחצי גובה. הרי ככה היה נראה בסיס חיל האוויר ממנו בא ראש העיר כמו שאר ראשי הערים בארץ, שרובם ככולם אלופים או רבי אלופים במיל'. רק לחשוב לאיזה מגוון של פעילויות עירוניות ואומנותיות אפשר היה להפנות את הכסף שמוציאים פעמיים בשנה על צבעי היסוד הבסיסיים אדום-כחול-צהוב ולבן (וזה שאין שום דבר בורוד זה לדעתי אפליה על רקע דיכוי מיני).

לסיום הייתי מבקש פעם אחת מאמני הצבע של הרחוב, שיסבירו לנו מתי וכמה אנחנו יכולים לחנות ברחובות שלנו. את הכותרת שהם נותנים לעבודות שלהם הם שמים על תמרור בצד אחד בלבד של הרחוב, אבל דואגים לצבע את שני הצדדים. מה זה אומר על הצד השני? ולמה צריך כזה טקסט ארוך לעבודה? אי אפשר משהו קצר? אולי אפילו בתרגום גם לערבית כפי שמתבקש בארץ על כל שלט? אני שובר את הראש כל פעם מחדש מול השלט הישן של "הסדרי חניה חדשים" - האם אני יכול או לא יכול להחנות את המאזדה סימן 3 שלי מבלי לקבל קנס עירוני על השמשה? הנושא נשאר לא ברור ממש כמו עבודות האמנות שמתחתן כתוב "ללא כותרת". בואו נקווה לפחות שבכספי הקנסות שלנו משתמשים כמובן למימון פעילויות אמנות צבעוניות ברחבי העיר, ושאת גזעי העצים ישאירו בצבע טבעי. באמת הכי יפה להם ככה.