טלמעתק

בסרט "חיים בין השורות" משתתף הגיבור בתחרות כשרונות צעירים עם השיר "Hey You" של פינק פלויד, וטוען שמדובר ביצירה פרי עטו. הצורך שלו להרשים את אביו וסביבתו חזק מהרצון שלו לזכות בהכרה בזכות כשרונו האישי, מה שמוביל בשלב מסוים למבוכה גדולה, לאחר שמתגלה הפלגיאט והוא מבין את העליבות וחוסר הטעם שבמעשיו.

במציאות הישראלית הנוכחית הסצינה הזו נשמעת דמיונית לגמרי. מדוע שמישהו ישאף ויחתור למקוריות, או יחוש בושה כאשר הוא מעתיק מהצלחה מוכחת. בואו נעזוב שניה את סוגיית הפורמטים הקנויים – מי רוצה להיות מיליונר, רוקדים עם כוכבים ודומיהם – ונחתוך מיד לגניבות האומנותיות שמציפות את השוק המקומי, לבושות עטרת מוזהבת של גאווה וזחיחות, כאילו העם היושב בציון וצופה במקלטי הטלוויזיה שלו, מורכב אך ורק מחד תאים שטרם התפתחו. כאילו אין לווין, כבלים, אינטרנט, יו-טיוב, פורומים וקבוצות דיון. כאילו איש מלבד אותם אנשי תעשייה, הטובעים בבינוניות של עצמם ונזקקים לרעיונות שכבר הוכיחו את עצמם, אינו מכיר אותם.

האדנותיות הזו, שלוקחת פרסומת של HP והופכת אותה לפרומו לתוכנית של צופית גרנט מתוך הנחה מתנשאת שאיש מעולם לא צפה בה; שללא בושה עושקת את הפרומו של "Heroes" – סדרה אמריקאית חדשה ומצליחה על גיבורים על-טבעיים, שתעלה בקרוב ביס+ - ומתרגמת אותו, אחד לאחד, לפרומו של "הכוח" בערוץ 10; שבטוחה שצופי הספורט בארץ לא מכירים את ערוץ ESPN ומודעים לפורמט הגנוב של "יציע העיתונות" (שנגנב בעצמו על ידי עמנואל רוזן, בן כספית ודנה וייס); שגורמת לליאור שליין לחשוב שחוץ ממנו אף אחד לא מכיר את ההומור של סטיבן רייט; שחומסת מערכונים מסאטרדיי נייט לייב וקונאן אובראיין מבלי להניד עפעף (כן, אפילו "הבלוג של מאי", היה קודם מערכון קבוע על סטודנטים בקולג' בס.נ.ל והכלב מ"הרצועה", שלא מפחד לשאול שאלות קשות, הוא בסך הכל תעתיק של "טריומף הכלב המעליב", שמבצע רוברט סמייגל אצל קונאן. וזה עוד לפני שהזכרנו את ה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט ועשרות הטייק-אופים הכושלים לבוראט שנעשו כאן בשנים האחרונות ועברו לסדר היום כאילו כלום).

אפשר להמשיך ולמנות קליפים, טריילרים ופרומואים שעושים את הטרנספומרציה שלהם לטלוויזיה הישראלית, ללא טיפת אדפטציה, אבל אז תצטרכו להמשיך לגלול את העמוד למטה במשך שעות.

האטימות המזלזלת הזו עלתה אתמול שלב עם מעשי הסדום שביצעו שלישיית "מה קשור" וכותבי "הישראלים" ב"הממלכה הקטנה". החל בקריין (דן כנר בתפקיד טום בייקר, הקריין המיתולוגי של "ד"ר הו"), וכלה בקרול, סוכנת הנסיעות השלילית (שהומרה, על כל הסטיילינג שלה, לפקידה בלשכת התעסוקה). עם כזו עזות מצח וחוצפה – יוצרים וקומיקאים שמתייחסים לקהל שלהם כאל חבורת בורים ודגנרטים, שמותר להאכיל אותו בסחורה משומשת כל זמן שהיא מריחה כמו עמבה ומגיעה עם מבטא גרוזיני, אי אפשר שלא להתקומם – עבור הצופים, שמרגישים את הבוז של התעשייה לאינטילגנציה שלהם, אבל בעיקר כלפי קולגות שלהם, שדווקא כן שואפים למצוינות ומקוריות.

למה להם, לדנה מודן ושבי גביזון לכתוב סדרה מקורית חדשה, אם הם יכולים לנקנק את "העשב של השכן"? מדוע ארז טל צריך לנסות ולהמציא את עצמו מחדש בכל פעם (במידה משתנה של הצלחה, אבל לפחות הוא מנסה), אם יש לו את האפשרות לחקות את סטיב קולבר? לא חבל על המאמץ של אסף הראל ב"שוטטות"? על אסף ציפור ב"בורגנים" וב"חמישייה הקאמרית" (אגב, מערכון ה"לראש הממשלה יש זין קטן" הוא הד קלוש למערכון "לג' מהשב"כ יש זין קטן")? הסדרות הדוקומנטאריות של מודי בר-און והמערכונים המצוינים שהוא כותב לאולפן ליגת האלופות? בשביל מה בדיוק? לא חבל על ההשקעה, הנשמה והכסף? כנראה שמישהו כאן חושב שהיהודים שם – בינינו, מי שולט בתעשייה, תשאלו אפילו את מל גיבסון – חכמים ומוצלחים יותר מאלו כאן. אני מאחל לו שייחנק עם הזין של ציון ברוך.