מי שמנומנה, לא מזיינה

אחרי שנרקבו על הדיסק הקשיח במשך שני אלבומים, הצליחו מנומנה להגיע להישג אמיתי - ביקורת מפרגנת של אלון עוזיאל

אלון עוזיאל
14/02/2007

מכירים את האלבומים האלו שנתקעים שם באמצע – תוצר לוואי של הפס המהיר וכרטיסי הזיכרון המפלצתיים - לא מספיק גרועים בכדי למחוק, לא מספיק מלהיבים בכדי לקנות. אלו ממלאים את הדיסק הקשיח במוזיקה בינונית שחבל לך לזרוק לפח, אבל סביר שלעולם לא תאזין לה בשנית. אני יכול לחשוב על מיליון הרכבים שנפלו שם באמצע – בין קלאסיקות מכוננות שאין אף פעם כוח באמת לשמוע אותן, להייפ האחרון שאתה עדיין מחכה שיפיל לך את האסימון - וטבעו להם. דוגמא אקטואלית היא מנומנה (Menomena).

בשנת 2003 הוציאו מנומנה, שלישיית בחורים מפורטלנד, את אלבום הבכורה שלהם "I Am The Fun Blame Monster". אחד מהשירים בו תפס אותי – הוא איחד אינדי-רוק עם אלקטרוניקה בצורה פשוטה ומקסימה, וגרם לי לשמור את האלבום המלא עד היום, מבלי שממש ייחסתי לו משמעות או הרעפתי עליו אהבה. הספקתי לשכוח ממנומנה, גם כשהוציאו לפני שנה את "Under an Hour", ששימש כפסקול אינסטרומנטלי (בן שלושה קטעים ארוכים מאוד) להצגת מחול מודרני. הפסקול המדובר נקבר גם הוא במחשב ונזכרתי בו רק לפני כחודש – כשהורדתי את האלבום החדש של ההרכב, "Friend and Foe".

עוד בוואלה!

אייפון 13, נינג'ה גריל ודייסון: כבר שמעתם על מסיבת המתנות של חצי חינם?

מערכת וואלה! בשיתוף חצי חינם

גברת או אדון?

בעיקרון, גם האלבום החדש היה יכול לזכות לאותו יחס עלוב שקיבלו הקודמים, אבל העורך של וואלה! תרבות התקשר ואמר שמנומנה זה מה שהולך היום – כל הילדים שומעים אותם, או לפחות כל נערי האינדי ושכדאי לי להאזין ולהתרשם בעצמי. אם זה הטרנד, אני חייב לשחות עם ההייפ ולראות לאן הוא לוקח אותי.

וההייפ בהחלט גדול – החל בביקורות מהללות ועד השתפכות בפורומים – נדמה שזהו אלבום הפריצה של מנומנה, ובאופן סימבולי הוא יוצא בלייבל עם הלוגו ההו-כה-חמוד Barsuk – חברת תקליטים קטנה שטובה בלגדל אומנים שנוטשים אותה – ריילו קיילי היו שם באלבום הראשון ואחרי זה גדלו לסאדל קריק (שאותם עזבו גם כן) ודת' קאב פור קיוטי הוציאו אצלם חצי מיליון ריליסים עד שאטלנטיק חטפו אותם למייג'ר. מעניין אם זה גם העתיד שמחכה למנומנה.

למען האמת, השמיעות הראשונות של האלבום לא הרשימו אותי במיוחד, אבל אחרי כמה פעמים התחלתי להבין שיש כאן משהו – המלודיה, השירה ההרמונית (שלושת חברי הלהקה שרים – לפעמים בנפרד, לעיתים ביחד), השילוב של הלופים האלקטרונים (שנעשים על ידי תוכנה שהלהקה יצרה במיוחד), הקלידים, כלי ההקשה ומקצבי התופים יוצרים פופ מורכב ומעניין שמתכתב עם הביץ' בויז בעבר הרחוק, הבטא בנד בעבר הקרוב ו-TV On The Radio בהווה.

הפתיחה, "Muscle n' Flo", היא שיר אינדי-פופ שכבר נתקלתם בו אלפי פעמים, אבל תמיד נחמד לפגוש בו שוב; "The Pelican" הוא קטע מקסים שמדמה מפולת כלשהי – ריחוף לא רצוני שמתרחש בין גג של גורד שחקים לכביש אספלט שחור; ב-"Evil Bee" לצד התופים העמוקים, הגיטרה האקוסטית והמשחקים האלקטרוניים הם הצליחו גם לתקוע סקסופון, שאיכשהו לא מפריע, אלא אפילו מוסיף; ב-"Air Aid" יש משהו Fאנקי שמושך את כל תשומת הלב ו-Rotten Hell הוא הבלדה הזו שכל אלבום רוצה שתהיה לו – אפית, סוחפת ומרגשת.

מנומנה בהחלט ראויים לתשומת הלב שהם מקבלים – מעניין כמה הרכבים אחרים כאלו יושבים לי מתחת לאף – ממש על הדסקטופ, מבלי שאני בכלל מודע לאיכויות שלהם. הבעיה היא שכפי שאמרתי קודם – בכדי לאהוב את מנומנה באמת, זקוקים ליותר מהאזנה אחת, אבל למי יש זמן לזה בימנו?

מנומנה, "Friend and Foe"
(Barsuk)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully