הטייטל של "חיים של אחרים" מבריק בפני עצמו. הוא לא רק השם הכי מדויק שניתן לשרטט לעלילה המהממת שלו, אלא גם הכותרת הנכונה ביותר לקונטקסט ההיסטורי והגאו-פוליטי בו עוסק סרט הביכורים של פלוריאן הנקל פון דונרסמארק הגרמני (איזה שם מפואר, אך להלן: הפ"ד). רק בתום ההקרנה תפסתי את עצמי אומר "וואו". הפ"ד בן ה-33 ביים סרט צנוע, אפרורי, איטי ומהורהר. נשמע מרתיע? רשמו לפניכם, "חיים של אחרים" הוא אחד הסרטים הטובים שתראו השנה. יצירה מבריקה ומרגשת, קרובה לשלמות.
מזרח גרמניה. השנה היא 1984 - מה שמציף כמובן לזיכרון הקולקטיבי את ספרו של אורוול, ומאידך נותן נופך עוד יותר מדכא, שכן עוד 5 שנים, ב-1989, תיפול החומה והטרגדיות הנפרסות מולנו היו יכולות להימנע. ויסלר (אולריך מוהה), או בתיוגו במשטרה החשאית ה'שטאזי' - HGW XX/7, הוא סוכן אפלולי, מומחה למעקבים ולתחקור חשודים בהתנגדות למשטר הקומוניסטי. ויסלר עוקב אחר גיאורג דריימן (סבסטיאן קוך), מחזאי הנחשב נאמן למפלגה ולמדינה, החי עם כריסטה מריה זילנד (מרטינה גדק), זוגתו וכוכבת מחזותיו. ויסלר, טכנוקרט קר לב ומיומן, מגלה את הסיבה האמיתית לרצון המשטר להפיל את דריימן (שר בכיר חושק בפרוליין זילנד) ומתחיל להיקשר אט-אט לזוג, לאהבתו אחד לשני ולאמנות הזורמת בדמם.
למשולש שלי, ארבע פינות
לכאורה, מציב בפנינו הפ"ד משולש רומנטי יוצא-דופן. ויסלר לא מתאהב בדריימן או בזילנד. אין כאן אלמנט של מין או תשוקה. הוא מתאהב בזוגיותם, בפתיחות וברגש השופעים ממנה בין ארבעת הכתלים החיוורים שאותם הוא חיווט ממסד ועד טפחות. מדוע לכאורה? כי למעשה, אין זה משולש רומנטי. בבסיס הנרטיב של "חיים של אחרים" ניצב מרובע רומנטי, המציג את היחסים של הזוג האוהב, ומנגד, את יחסיו של ויסלר עם המדינה. ויסלר הוא תוצר של המשטר. אדם נאמן וממוקד, שמשטרו הוא אמונתו. אנו רואים אותו, באמצע הדרך, יושב בביתו הסגפני, ומקבל ביקור מזונה זקנה שעוברת בין דרי הבניין הממשלתי בהקצבה של חצי שעה לראש. בשלב הזה, דריימן וזילנד כבר הפשירו חלקים נרחבים מלבו, ו-ויסלר האומלל מנסה להתרפק על הזונה בסצינה מעוררת רחמים.
במקום בו הזעיר בורגנות נראית כחלום של ממש, הפ"ד משרטט את המציאות דרך עיניו של ויסלר, אנטי-גיבור שהופך לגיבור טרגי של ממש. מי שלא חווה כנראה רגש מימיו, סופג אותו לראשונה באמצעות חיים של אחרים. הוא נפגע בשבילם כשהמדינה מזיינת אותם ומתחיל לפקפק באמונותיו. אל תצפו כאן למחוות מלודרמטיות. המהפכים החלים בנפשו של ויסלר מתבטאים במעט מאוד רגשות, כיאה לאיש שטאזי אפרורי. עם מימיקה עדינה להפליא (מעין גרסה גברית לדמותה של הלן מירן ב"המלכה"), המסע שעובר ויסלר החוקר - הוא מעין חקירה איטית ונוקבת לתוך נפשו שלו.
ובעוד דמותו האניגמטית של ויסלר נפתחת לאיטה, כך עוברים גם בני הזוג מהפך. כאן, כבר נכנסת תמה חדשה לחלוטין, ומרתקת לא פחות מיהו האמן, והאם הוא יכול להיות אמן אמיתי תחת משטר מדכא. ראינו קונפליקטים כאלה בסרטים כמו "מוסקבה על ההדסון", אך כאן מביא הפ"ד מבט עמוק ומעניין על ההתחבטות, דרך דמויותיהם של דריימן וזילנד. שניהם אמנים ה"הולכים בתלם" בין אם אותו תלם אומר להשלים עם צנזורה מוכתבת מראש על כתיבתך, לדעת שלא תזכה לעבוד עם היוצרים המועדפים עליך כי הם אויבי הממשל ובין אם אותו תלם אומר גם לשכב עם שר חשקן ומרושע. ובדיוק כמו ההתפרקות ביחסיו של ויסלר עם מזרח-גרמניה שלו, כך נוצר הקונפליקט הבלתי-נמנע בין זילנד ודריימן האחת לא מוכנה להשלים עם הסיכון שלא תזכה לאהבת הקהל, ואילו השני מבין שכל עבודתו וחייו הם זיוף אחד גדול ושימו לב כאן למוטיב העניבה המבריק וההפוך בו משתמש הפ"ד.
לשנן: פלוריאן הנקל פון דונרסמארק
בתוך מנות נכבדות של אובך עלילתי, אווירה מדכאת, נראה לפעמים כי ממש כמו השטאזי, גם הסרט מבקש לשבור את נפשו של הצופה. אך אל תטעו, הפ"ד בונה כך לנגד עינינו את אחד התסריטים החכמים והקולחים שנראו בשנים האחרונות, ומותיר כל הזמן שביב תקווה, שבמערכה הסופית כולם ישברו את החומה. באותה מערכה, הייתי כבר מרותק, מהופנט כמעט, ומזוהה עד כאב עם הגיבורים.
במחשבה לאחור, אני מסוגל לדמיין באופן מוחשי שאת "חיים של אחרים" ליווה קולו של קריין מספר. פשוט, כי הוא פשוט מסופר כל כך טוב. ומלבד הכתיבה והבימוי הבוטח, הוא מגובה בפסקול מלא תובנה של גבריאל יארד. פלוריאן הנקל פון דונרסמארק. רק על השם הזה כבר מגיע לו שאפו, לא?