אחלה-קירח

"מסודרים" היא שיעור לכל התל-אביבים שכותבים למגירה ולא מבינים למה אסף הראל עושה את זה כבר שלוש פעמים ברצף

פיני אסקל
18/02/2007

217 מיליון פאקינג דולר? אולי תנסו מאתיים ושבעה עשר פאקינג מיליוני דולרים. לא, עדיף מיליארד פאקינג שקל. בכל מקרה תשאירו את הפאקינג, ככה מאור כהן אוהב. זו לא חוכמה גדולה ללהק את מאור כהן לתפקיד הסטלן, הרי יש אנשים שיטעו לבלבל בין הדמות למאור עצמו, מרוב שהלוק שלו זועק כססה. גם ערן זרחוביץ' בתפקיד הנאבעך נראה כמו החלטת מסדרון שרירותית ואסף הראל בתפקיד עצמו? כבר היינו בסרט הזה ב"שוטטות", פחות או יותר. אסי כהן? תגידו לו לגלם את העציץ של חנה מרון והוא יבין לבד שהוא צריך להיות ביגוניה. אז מצה מיוחד במסודרים? שזה כל כך ישראלי להיות סטארטאפיסט מצליח? תשאלו את יוטיוב, הם יגידו לכם כמה הם לא ישראלים.

"המסודרים" גם לא כזאת מצחיקה, מעלה בקושי עווית של חיוך. נו באמת, לשכוח את המפתח של האוטו האדום (למבורגיני? פרארי? מישהו מכם מכיר רכב יותר יקר מפונטו?) במכונית ה"תלמה ולואיז" המעוכה זה גג של "טיפשים בלי הפסקה". אז למה "מסודרים" אמורה להיות סדרה קומית ולא סתם סדרה קומית אלא סדרה קומית טובה? אולי כי ההומור מתוחכם מדי בשבילנו? רגע, אבל כבר שפכנו מנוע ב"סיינפלד", לא? אז כן, הליהוק מושלם, וכן, המסודרים היא סדרה קומית, אפילו משעשעת ולא רק לפרקים. אבל לא השחקנים ולא הדאחקות הם אלו שעושים אותה לכל כך טובה. והיא כל כך טובה.

על אף האבסורד וההקצנה של הסיטואציות, בפרקים הראשונים שלה, "מסודרים" נותנת את כל האלמנטים שהיינו רוצים לעשות אם היינו ארבעה בוגרי האקדמיה להיי-טק (ע"ע סוף שנות התשעים) שהתעשרו בן-רגע. מדובר בהנאות הקטנות של הנקמה בכרישים הגדולים, שלוקחים מאתנו עמלת שורה, אחוזים וריביות; או בילדותיות הקטנונית של ניקור העיניים; החלומות המטופשים לקנות את הקבוצה שאנחנו אוהדים מאז שהפועל שיחקה באצטדיון באסה ועד שעשתה לנו את החיים גם כן באסה. "מסודרים" היא שמגרה לנו את קצות האצבעות כשאנחנו מכניסים את הכספומט לחריץ המפחיד, כשאנחנו פורסים לתשלומים וכשאנחנו מגרדים פאסון ועיני עגל כשהמלצרית אומרת לנו שהוויזה לא עוברת.

הדיאלוגים אמינים, כתובים נהדר ולא מתאמצים להפיל אותנו מהכיסא. הסיטואציות עושות את שלהן, מצטנעות המילים. וזה השיעור בכתיבת תסריט ויצירת סדרה לכל אותם תל אביבים, שכותבים למגירה שמתפלאים למה אסף הראל עושה את זה שלוש פעמים ברצף והם לא – הדיאלוגים זה בולשיט, כולם יכולים להעתיק שיחת סופר מגניבה, אבל לא כל אחד יכול לחשוב על קונספט שעובד כל כך טוב, בו המילים מפנות מקום לסצנות והמצבים אליהם מושכים היוצרים.

מספיק להיות עד לסצנה הכי פשוטה בפרק השני, בו גיא (אסף הראל) מתקשר לאיילת שנמצאת בהודו, כדי להבין שהניואנסים הקטנים –הפנים העצובות מבלי להחצין את העצב, העובדה שהיא לא שומעת מיד את מה שהוא מלמל – הופכים את הסדרה הזאת מעוד אחת שמתאמצת לשווא לפוצץ לנו את הטחול לכזו המסתפקת גם בגירוד האפנדיציט, אבל עושה את זה כמעט הכי טוב שאפשר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully