הפגרה עשתה רע ל"ארץ נהדרת"

אחרי שבועיים חופש, ניב הדס תוהה האם זה המיטב שהצליחו להוציא ב"ארץ נהדרת"?

ניב הדס
18/02/2007

זה נראה כמו הזמן הנכון לעשות קצת סדר. למה לכל הרוחות הטור הזה קיים? למה לכתוב על "ארץ נהדרת" מדי שבוע? ולמה דווקא בעונה שגם גדולי חסידיה יסכימו שהיא הבעייתית ביותר עד כה? ולמה, אם אני בסך הכל מבקר מושתן, אני חושב שמותר לי להעביר ביקורת על תכנית הדגל של הערוץ השני?

הסיבות הן פשוטות. מדי שבוע "ארץ נהדרת" היא שובר קרח בין אנשים ושיחת המסדרון המובילה של יום ראשון. איך היה, מי צחק ממה ומי חשב מה על מה, כמה ולמה. זו התכנית עם התקציב השבועי הגדול ביותר, הטאלנטים הטובים ביותר והמערכת הגדולה והמפוארת ביותר. ובדיוק מכאן מגיע הטור הזה - מתוך כבוד רב, אבל לא הערצה עיוורת; מתוך היכרות והבנה של המגבלות, אבל לא סלחנות יתרה. מתוך הידיעה שבסופו של דבר, "ארץ נהדרת" נמדדת לא בכמות הצחוקים שהיא משיגה מדי שבוע, אלא בסלנג שהיא מחדירה לשפה - מישהו אמר מצ'עמם, קצוות ופי? - ולדאחקות שהיא תורמת במפגשים חברתיים.

אני אמנם לא שותף לתחושת האכזבה הכללית שמעיבה על העונה הנוכחית, אבל זה משום שמעולם לא ציפיתי ממנה ליותר מדי. ועדיין, התכנית של יום שישי האחרון, רגע לפני שאני נכנס לכירורגיה, היתה כישלון. אחרי שבועיים חופש, אפשר היה להבריק יותר, בהתחשב בחומר היומיומי שהמדינה מספקת. אחרי 14 יום של התרעננות, נדמה לי שניתן היה להיות יותר סאטיריים, עוקצניים ובלתי צפויים. למשוך פחות את המערכונים ולהיות יותר פאנצ'יים וקצביים. זה לא קרה ועייפות החומר, לא יכול להיות התירוץ.

ועכשיו הנה ביקורת המערכונים הקבועה בלי שום קשר למה שנכתב כאן

במרחק נגיחה – קצר, מצחיק, פארודי וסאטירי גם יחד.

אולפן פתיחה – לכל אורך התכנית היתה תחושה שמישהו מנסה לקאמבק בכוח את אורנה בנאי, אחרי שנפקדה כמעט במשך כל העונה. זה התחיל עם הדמות הבעייתית של חברת הכנסת טרטמן, כמלכת סאדו, שרק הפריעה לסאטירה החשובה שהיתה שם – נטישת האג'נדה החברתית של מפלגת העבודה. הדמות של בוז'י היתה אמנם מתבקשת, אבל מצוינת – הן ברמת הכתיבה, שהציבה אותו כסמרטוט של בר רפאלי (המשך של אותה דמות שרדתה בליאונרדו דה-קפריו) והן בביצוע של יובל סמו (סחטיין על הקרדיט בפתיח).

מג'דלה של אסי כהן משכנע וקופמן – שיט, כבר נמאס לי לכתוב את זה – הוא דמות שלנצח תהיה במציאות יותר גרוטסקית מכל חיקוי טל פרידמני. התוספת של קובי אוז בסיום הצליחה להקפיץ את המערכון כלפי מעלה, בדיוק כשהיה נדמה שהוא הולך ליפול.

המחלטרים – בעיני מערכון כזה – על כל הקושי והמגבלות של צילומי חוץ - שווה יותר מאלפי פריצות אולפן. לא בהכרח מכיוון שהוא יותר מצחיק, אלא כי אלה בדיוק המקומות בהם "ארץ נהדרת" יכולה להפתיע ולצאת מהשבלונות שכבר טבועות בה. פרידמן ואסי כהן מנהיגים את ספיינל טאפ של המרכזיות, דב נבון (הו, שלום) הוא צייר פאפרצי ויובל סמו משחזר את דמותו של גדעון להב מ"הרצועה". לא מפרק, אבל ניסיון שווה.

פריצת אולפן שניה – אם תשאלו אותי, הפרסומת שעשה משה דץ לבירה כלשהי אינה מצדיקה התייחסות של מערכון שלם, אבל היי – מי שיכול עושה, מי שלא יכול מלמד ומי שלא אפילו את זה לעשות, מבקר. עד כמה שטל פרידמן מדייק בחיקוי שלו, הדינמיקה בינו לבין הבנות, ובמיוחד מרגול, היתה צפויה. ההשתרכות של המערכון, על אף הצחקוקים האקראיים (רמז – הם לא הגיעו מדמות הטוקבקיסט של דב נבון) , גרמה לו להיות מעט מעייף.

קיקי מזור – מסקר קצר שעשיתי, רק אותי הצחיק טל פרידמן כקיקי מזור, הרומנטיקן עם הפיאה, השפם ושירם של להקת נוכרי "אני רוצה לדעת מהי אהבה"

הבלוג – שוב מאמצים כבירים לשתף את אורנה בנאי, הפעם כאמא שלי מאי. הסיום עם שיר הערש הרוסי, היה נוגע ללב יותר משהצחיק.

אין גבול לאהבה – לא הופעת האורח של מאיה בוסקילה, אלא דווקא הדיאלוג סביב מפלגת קדימה והמשפט "בוא נלך לאכול נקניקיה באיקאה", המשיכו את מגמת הטלנובלה – ביחד עם הבלוג כמובן - כסלע הקיום של ארץ נהדרת.

  • ארץ נהדרת

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully