שעיר לנצח

אז מאיפה להתחיל לכתוב על חבר וותיק וטוב, שבפעם האחרונה שנפגשנו, אפעס, קצת ביעס. כנראה שנקודת הפתיחה תצטרך להיות תקציר הפרקים הקודמים. האלבום האחרון של הסופר פרי אנימלז, "Love Kraft", יצא בקיץ 2005 והותיר בי טעם לא נעים של אכזבה. כשכתבתי עליו כאן ביקורת, הרשיתי לעצמי לקוות שעם הזמן אתאהב בו ואבין את גדולתו, כי הסופר פרריז הם בכל זאת אחת הלהקות האהובות עלי בעולם ולא מוותרים בקלות על אהבה כל כך גדולה, גם אם היא כבר לא מדברת, מתלבשת או מנשקת כמו שאהבת פעם. אבל מאז שהסתיימה 2005 על סיכומיה - לא שבתי אליו.

בהאזנה חוזרת ועדכנית הגעתי לכמה מסקנות: 1. השד ממש לא כל כך נורא. "לאב קראפט" הוא אלבום טוב ופיסות היופי שבו זוהרות לאוזני היום יותר מפעם: "זום", "Frequency", "Cloudberries" ו-"Cabin Fever". 2. הוא עדיין בעייתי בעיקר מכיוון, שלאור תקליט הסולו החדש של סולן הסופר פרריז, הוא נשמע לי כאלבום מאבק. הוא עמוס בשירים, שלכאורה מנסים להעביר אווירת קיץ קלילה וסתלבטנית, אבל נדמה שחברי הלהקה נלחמים בו על מקומם והופכים את הקיציות הזו למשהו כבד, על-אף שנראה שזה ממש לא המקום בו הם רצו להיות. 3. הוא עדיין האלבום האחרון שאמליץ למישהו להתחיל איתו היכרות עם הסופר פרריז. למעשה הוא גם האלבום האחרון שאמליץ לאיזשהו חובב פרריז לקנות. הוא טוב, אבל לא מספיק טוב עבור אחת הלהקות המקוריות והססגוניות בתולדות הפופ, שכל אחד ואחד מאלבומיה הקודמים היה פצצת ריגוש.

עוד קודם לכן באותה שנה הוציא גריף רייז הסולן את אלבום הסולו הראשון שלו. Yr Atal" Genhedlaeth", "הדור המגמגם" בתרגום חופשי, הושר כולו בוולשית, אם כי – על פי וויקיפדיה – רבים משיריו בנויים על משחקי מילים, שלא יהיו מובנים אפילו לדוברי השפה. זה היה תקליט קטן וחמוד, שהתרחק איזה כמה שנות אור מהעיבודים הפומפוזיים של הפרריז. הוא הופק בצניעות והושתת בעיקר על מכונות תופים מצ'וקמקות ומיושנות ועל קטעי רוק מינמליסטיים. האלבום הזה לא קפץ מעל שום פופיק, אבל בראי הזמן ניכר שהוא בעיקר הבדיל את מגרש המשחקים קטן המימדים של רייז, בו הכל יכול לקרות, לזה של הלהקה, שכנראה הפך לגדול מידי, לפחות באופן זמני. אבל לא הוא ולא "לאב קראפט" הכינו את הקרקע לאלבום הסולו השני והחדש שלו, "Candylion".

ניתן היה להניח שגם הפעם נקבל מרייז השתעשעות פרטית ולא מחייבת, אבל מההאזנה הראשונה ועד לבטח עשרים ומשהו שאני נתון בה כרגע, "קאנדיליון" לא רק מתעלה מעל האחרון של להקת האם, הדבר היחיד שמצער בו הוא שהכותרת שתחתה הוא חוסה אינה "סופר פררי אנימלז". זה כנראה באמת לא יכול היה לקרות אחרת. כי למרות ש"קאנדיליון" מטייל בין ז'אנרים, הוא עושה זאת בצניעות, עם מינימום פוזה. הוא משדר תחושת מעוף קלילה, כאילו אף אחד לא היה צריך להילחם שם על החזון שלו, מה שכנראה נכון. רייז כתב ושר פה שלל המנוני פופ פסיכדליים, כשהמלודיות הקליטות והכובשות הולכות יד ביד עם העיבודים המורכבים. כלומר, להבדיל מהתחושה שהייתה ב"לאב קראפט" ולעיתים בסולו הקודם שלו – הפעם אין מצב שהניסיוניות ההפקתית באה להסתיר שיר לא שלם. השירים עובדים פגז, אבל זה לא אומר שלא תגלו כל פעם רבדים חדשים בהפקה המוזיקלית.

שיר הנושא והסינגל הראשון מושתת על פופ ביטלסי מתוק, מהזן שעושה טוב על הלב לפתוח איתו את היום, אבל הוא מסגיר מעט מאד ממה שבא אחריו. בקליפ של השיר גונבת לו לגמרי את ההצגה הזמרת שלצידו, ליסה ג'ן, והקולות שלה עושים נפלאות גם בשאר האלבום. ב-"Lonesome Words", בלדת רכיבה קאונטרית, היא מלווה אותו בקולות גבוהים, שלא יעזור, גורמים לי כל פעם מחדש לחשוב על יעל לוי ונעימת הפתיחה של "ארבע אחרי הצהריים" בגל"צ. ובכלל, משהו בשיר היפהפה הזה וברבים אחרים פה, כמו "Ffrwydriad Yn Y Ffurfafen" ( "התפוצצות בסטראטוספירה העליונה" בוולשית ), נשמע כאילו נולד באיזו בקתת מוזיקאי פולק מהסבנטיז, שהפגישה לסשן משותף זמרי-עם וולשים עם עיבודים שעשו להם שם טוב לוי ויוני רכטר.

לתזמורי כלי המיתר אחראי שון או'הייגן, איש The High Llamas, שכבר תזמר לסופר פרריז בעבר, וגם ל-Doves, סטריאולאב, סיינט אטיין ואחרים. העבודה שלו פה מזכירה תזמורי פולק ופופ נהדרים מהסבנטיז והיא הולכת ישר על הריגוש, בלי משחקים פוסט מודרניים. קחו למשל את "Cycle of Violence" המופתי, עם טקסט חברתי נטול צדקנות. לא ברור איך השיר הזה נכתב והוקלט רק עכשיו ולא מתפקד על תקן קלאסיקה בחיינו כבר איזה שלושים שנה.

באלבום הזה רייז שר גם באנגלית וגם בוולשית, ונראה שממש לא איכפת לו כבר מי יבין מה, העיקר שהוא עושה חיים באולפן. הרווח כולו שלנו. כשהוא שר "Gyrru Gyrru Gyrru" זה נשמע כמו הדבר הכי חמוד בעולם. באנגלית - ""Driving driving driving – זה נשמע טיפה פחות אקזוטי. את השיר הזה הוא מטבל בקצת טרופיקליה . את Beacon in the Darkness" " בקאונטרי-רוק עם גיטרה סלייד וגיטרה אקוסטית, ואת "The Court of King Arthur" בהזיות עממיות בריטיות. האלבום נחתם ב"סקיילון!", סאגה בת 14 דקות וחצי, שמערבבת טקסטואלית בין חטיפת מטוס בתחילת שנות השבעים, רומנטיקה של מפגש מקרי בין נוסעים ומעשיית גבורה אופטימית, קצת דבילית, אך מקסימה. הקטע ההזוי הזה משלב את הפסיכדליה הנינוחה שלו עם כלי הקשה לטינים וחלילים ג'אזיים והוא מאד מזכיר קטעים ארוכים מהזן של להקת Traffic המופלאה. עם זאת, דווקא "סקיילון!" יכל להמריא גבוה בהרבה, והוא עושה פחות מבחינה מלודית בדקותיו התמשכות מאשר מה שקורה בשאר שירי התקליט, שלא עוברים את השלוש וחצי דקות. קחו למשל את "Now that the Feeling is Gone" , שעובר מבתים ג'אזיים לפזמון כח-רוקי, וחודר ישר לבטן.

עפ"י השמועות רייז עובד עכשיו על אלבום משותף עם איש ההיפ-הופ הניסוני בום ביפ (הוא כבר התארח באלבומו האחרון) ועם הסופר פרריז על חומרים, שיספיקו למשהו כמו שלושה תקליטים חדשים, כשהמטרה הראשונית היא לחזור לימים הרוקיים המהירים והמוטרפים שלהם. החדשות היותר טובות הן שלא משנה איך ישמעו התקליטים הבאים, "קאנדיליון" יישאר פה עוד הרבה מאד זמן. לחנויות בארץ הוא יגיע בשבוע הבא.

גריף רייז, Candylion (הד ארצי)