1.
קשה להגדיר מה מעורר חוסר נוחות בפרסומת לערכת האנטי-אייג'ינג (המושג המד"בי השגור בפיה של כל עקרת בית) של ד"ר פישר בכיכובה של יעל אבקסיס. היא מורחת קרם, זה עושות כולן, אבל היא גם בולעת משהו, כמוסה קטנה. משהו בנראות של הפעולה האינטימית הוא ממש פורע סדר. ברור שהבליעה הענוגה זו מזכירה שלוש בליעות טקסיות: לחם הקודש, האסיד והזרע. שלוש פעולות שאבקסיס, הג'ואיש פרינסס מהבית הכי טוב שיש, לא אמורה לבצע, בטח שלא לעין המצלמות. אבל הבעיה נמצאת מעבר לכך, ובדיוק במקום בו מבקשים המפרסמים להכות - ברעיון הפעולה הכפולה העובדת מבחוץ ומבפנים. הקרם מדבר על המעטפת בעוד הבליעה מזכירה את המילוי, ואת המילוי האנושי אנחנו לא רוצים לזכור כשמדובר ביופי. הבשר-ודםיות הזו אינה הולמת את היפהפייה הכמו-הוליוודית. לנשים "רגילות" בפרסומות מותר לדבר על הגזים או על הפטריות שלהן, אבל הסיבה שנבחרת לפרסומת פיגורה ידועה, דוגמנית, סלבריטי, דמות זוהרת, היא שאנחנו לא אמורים לזכור שיש לה מערכת עיכול, או אפילו בית בליעה. אבקסיס של ד"ר פישר היא הנסיכה שבלעה את העדשה.
2.
ברכות שלוחות לרמטכ"ל הנכנס גבי אשכנזי שכבר בשבוע הראשון להיותו אושיה ציבורית סגר קמפיין עם חברת הדלק "דור אלון". כמתחייב, הפוסטר הקלאסי של הרמטכ"ל של המדינה שצורף בשבוע שעבר לעיתון של המדינה עוטר בכיתוב מטעם החברה שזכרה לשלוח ברכות לעם, יחד עם הסיסמא "שים גז, אשכנזי".
וברצינות, ועם כל חוסר הכבוד שזכאי כל אזרח במדינה לחוש כלפי הצבא ומנהיגיו וכלפי המדינה ועיתונה - נדמה שהפוסטר החגיגי של הרמטכ"ל עם הבאנר של דור-אלון מלמטה, זה כבר קצת נמוך-מי-מוכמי-די לכל הצדדים. למי פה לא היה כסף להדפיס פוסטר? לידיעות? לצבא ההגנה? ושל מי היה הרעיון לבקש על הפוסטר הזה חסות? ומי הגה את ההברקה שהתמורה לאותה החסות לא תתוגמל, נגיד, בכפולת-אמצע בעיתון, אלא בכותרת חגיגית מתחת לפרצופו של ראש המטה? הסיפור הזה מגעיל ומגוחך מכל כך הרבה כיוונים, עד שכמעט אין לקולונל מי שיתקוף אותו. הרי מי רוצה בכלל להתעסק במנהג הפלקטי הזה? אבל כל עוד ישנם סמלים, וכל עוד יש מי שמרוויח עליהם הון או מפסיד עליהם הון פוליטי, עלינו להמשיך ולהתעסק בהם, יהיה העיסוק מצחין ככל שיהיה.
3.
"המיתוס הוא סיפור אידיאלי אשר אינו מציג שאלות, ובאמצעותו חברה מספרת על עצמה - מאין היא באה ולאן היא הולכת. האנשים יוצרים ומשמרים את המיתוס בזיכרון, והמיתוס יוצר את האנשים - את הזיכרון הקיבוצי שלהם, את תבניות החשיבה והאמונות שלהם. המיתוס והזיכרון הם שני גורמים המפרים זה את זה, יוצרים זה את זה ומעצבים זה את זה. המיתוס גם משקף תרבות וגם יוצר אותה; הזיכרון גם משמר את מיתוס וגם נבנה ממנו - הן הזיכרון האישי והן הקולקטיבי." (מתוך: מיתוס וזיכרון, המבוא עמ' 12, ר.ס. ויסטריך וד. אוחנה, הקיבוץ המאוחד 1997, מובא בויקיפדיה.)
כמו התמוססות של קרטיב באוגוסט תופסת ההכרה בהתחממות הגלובלית תאוצה מרשימה. מבלי להתייחס לעובדות (ויש עובדות!) ולחשיבות, נחמד לראות כמה מתאים הסיפור הזה להיות המיתוס המכונן של תקופתנו הטכנו-פרימיטיווית.
ראשית, ההתחממות: יסוד האש המתגבר, תיבת הפנדורה שמחכה לנו על שגנבנו את האש. שנית, הגיבור שהוא אנטי-גיבור הלוא הוא אל גור. מיסטר no-one, אדון-כמעט, שדבקות ברעיון מדרגה שלישית או רביעית, עשויה לבעוט אותו חזרה לשורה הראשונה. שלישית, בניגוד למיתוס המתחרה, זה של גוג ומגוג (שחור מול לבן, רעלה מול ביקיני, טרור מול צרכנות) בסיפור ההתחממות אין מקום לרלטיביזם. רלטיביזם הוא האויב של כל המיתוסים משום שהוא אינו מאפשר קביעות נחרצות. כמו שאל גור אומר, העניין פה הוא "לא פוליטי, אלא מורלי". יש כאן שכר ועונש על חטא שחטאו בני האדם כולם, או האדם כמין, וגם ההצלה אינה של אחד הצדדים - של מערכת אמונות מסוימת או של אימפריה אחת - אלא של האנושות כולה - וכמה טוב זה יראה מעל דפי ודפדפני ההיסטוריה. עכשיו הזמן לבחור את המיתוס שייצג את תקופתנו בעתיד!
* מה שכן, אל לנו לשכוח שלא בנו ובדלק של המאזדה שלנו הבעיה או הפתרון, אלא במערכים כלכליים גדולים ומשפיעים, באורח חיים שמוכתב כולו על ידי כרישי ענק. רק כשיאמץ קיסר האימפריה השלטת את המיתוס החדש (ושוב, אין המילה מיתוס באה לכפור באמיתות העובדות) יהיה עוד סיכוי לשינוי, כמו שאמרו תיסלם.