פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אני לומד גרמנית" של דניס לאשו

      אם כולם אומרים ש"אני לומד גרמנית" של דניס לאשו הוא כזה ספר גדול, אתם לא חושבים שמגיע לכם פרק ממנו?

      אני בכיתה ו', ול?דיר?ה, המורה שלי לגרמנית, מלמדת אותי שפירוש שמי, א?ר?נ?ס?ט, הוא "רציני".

      אנחנו גרמנים.

      אבא ואמא הגיעו לצרפת מיד אחרי שהכירו. הם נפגשו בגרמניה, אבא מצא חן בעיני אמא, אמא בעיני אבא, והם החליטו לחיות בפריז. הם נישאו, קצת לפני או קצת אחרי. אין להם מבטא בכלל.
      מקס ואני נולדנו כאן.

      בבית הספר קוראים לנו "גרמנים מסריחים" או "רומל" או "רומל הייל היטלר" או "היטלר" כמעט מאז גן הילדים. שם המשפחה האמיתי שלנו הוא וו?מ?ל, והמלחמה נגמרה לפני שלושים שנה, אבל הגרמנים השאירו זיכרונות רעים אצל המשפחות הצרפתיות. מקס בחר ללמוד אנגלית כשפה שנייה, אני החלטתי ללמוד גרמנית כשפה שנייה, אנחנו אף פעם לא מדברים גרמנית בבית, להיקרא א?ר?נ?ס?ט וו?מ?ל ולא לדעת לדבר גרמנית, איזו צורה יש לזה?
      המורה תמכה בבחירה שלי, כי היו לי ציונים טובים ביסודי.
      אבא ואמא לא אמרו כלום.

      *

      ארנסט יש?ן בלב סופה של סדינים ושמיכות. בלילות, שטוף זיעה, הוא מפרכס ברגליו, נאנח, משתעל, צועק, נחבט בקיר, חורק שיניים. במשפחת וומל הכול התרגלו ללילות הסוערים שלו. מניחים לו ולא פוצים פה. רק כשהוא קורא.
      "אמא!"

      ארנסט היה תינוק בעייתי. הוא יילל והתנועע מבוקר עד ערב, שבר כל דבר שהיה בהישג ידו, הרס במכות כף את כיסא העץ שמקס הותיר אחריו שלם, הפך מאה פעם את פח האשפה שבמטבח, הציק לבקבוקי השמן עד שהתפרצו, עקר את כל הצמחים, עשה קקי ליד הסיר.
      לאחר מכן הוא למד לדבר, זה הרגיע אותו, את הלוחם שאיבד את חרבו, את שמשון שגזזו את מחלפותיו.
      נשאר לו הלילה בשביל הקרבות.

      כמו בכל יום ראשון, ארנסט מקיץ לפני כולם. הוא מטפס בשקט מעל דופן מיטת הילד בן שלוש שלו, הולך לעשות פיפי בתוך הב?יד?ה שבחדר האמבטיה, בתוך האסלה הפרטית שלו, ונכנס לחדר השינה של הוריו. הם ישנים.
      ארנסט מקיף את המיטה ומעיר את אמו. היא מרימה אותו, מנשקת אותו ומפנה לו מקום במרכז המיטה. הוא מחליק אל מתחת לשמיכות, היא חוזרת לישון. סמוך לו הגב של אביו מתנשא כמו צוק.

      ארנסט אינו יודע איך למקם את עצמו. טוב לו. הוא מרגיש את שני הגופים כנגד גופו. החום עוטף אותו.

      כעבור זמן-מה קתרינה וומל קמה. מתפנה מקום, אבל ארנסט נשאר צמוד אל אביו ומנמנם. חולפת חצי שעה, וגם הורסט וומל מתעורר. הילד נשאר לבדו במיטה הגדולה. הוא שקוע בשינה עמוקה.
      קשה מאוד להעיר אותו אז.
      צריך לעקור אותו מהמיטה, מהתרדמת.

      *

      זה זמן-מה שארנסט פוזל. מרת וומל מודאגת.
      היא קובעת פגישה עם רופא עיניים.
      "אתם שוהים בצרפת באופן זמני או גרים כאן?"
      "אנחנו גרים כאן."
      "גברתי, הגעת מאוחר מדי, הילד שלך איבד את עין שמאל שלו."
      "מה?"
      "הילד הזה בן ארבע וחצי, גברתי, הייתם צריכים לבוא קודם, זה לא יעלה על הדעת, התהליך ודאי התחיל לפני שנתיים, בשלב הזה כבר אין מה לעשות."
      "לא ייתכן!"
      "אבל למה חיכית כל כך הרבה זמן?"
      "דוקטור, אני... לא היה לי מושג... באתי רק כדי להתייעץ בעניין האסתטי."
      "בעניין האסתטי! ובכן, טעית. עכשיו כבר אין מה לעשות."
      רופא העיניים ממליץ לארנסט על אי-אלו תרגילים. הוא קובע שורה ארוכה של פגישות עם מרת וומל. האישה האומללה משותקת. נדרשים לה כמה חודשים כדי לחדול לתת את כספה לרופא שחוזר ואומר לה ללא הרף שהיא הגיעה מאוחר מדי, שכבר אין מה לעשות.

      מרת וומל פונה לרופא עיניים נוסף. היא מסבירה לו שלא ייתכן שבנה לא רואה בעינו השמאלית, שהוא עדיין מבחין בין אור לצל.
      "כשאני מכסה את עין ימין שלו ומעבירה יד לפני עין שמאל שלו... אתה רואה... ככה..."
      "אני בהחלט מבין, גברתי. את צריכה לפנות לפרופסור גאסטי. תגידי שאני שלחתי אותך, תגידי שזה דחוף מאוד."

      אולם ההמתנה נוח מאוד, יש בו ספרים ומשחקים כדי לסייע לילדים להתאזר בסבלנות. ארנסט שקוע בסיפור על שלושת הדובים. הוא בחר בו משום שהוא מכיר אותו היטב, אמו קוראת לו אותו לעתים קרובות לפני השינה.
      "את צודקת, גברתי, עין שמבחינה בין אור לצל אינה יכולה להיות שתומה. זה עניין של היגיון, בסופו של דבר. צריך לנטרל את עין ימין כדי להכריח את עין שמאל לתפקד."

      *

      ארנסט עיוור.
      עין ימין שלו מכוסה ברטייה, ומוחו עדיין לא קורא את התמונה שמשגרת עינו השמאלית. הוא אינו מסוגל לעשות דבר מבלי להיתקל בקירות ולהיפצע. מפעם לפעם הוא מוריד את הרטייה שלו.

      ארנסט מרכיב את משקפיו הראשונים.
      הרטייה מוחלפת בכיסוי אטום שאותו מדביקים לעדשה הימנית שלו ושיוצר חדר חושך מסביב לעין. ארנסט מרוצה, הכיסוי האטום בולט פחות.
      הוא לומד לשחק עם עצמו. הוא מדמיין רשתות של אוטוסטרדות על רצפת הלינוליאום. תנועה צפופה, תאונות שרשרת קטלניות.

      לאחר מכן הכיסוי האטום מוחלף בפלסטר מיקרופור המודבק לעדשה הימנית. ארנסט שמח. עינו הימנית מקבלת אור. ארנסט מרמה. הוא מחליק את משקפיו במורד אפו ומסתכל מעל הזגוגית המכוסה.
      בלב כבד מרת וומל מזליפה טיפות אטרופין לעין הרואה כדי לנטרל אותה.
      מדי חודש, שנה אחרי שנה, היא לוקחת אותו אחת לשבוע לאורתופטיסט כדי לבצע תרגילי ראייה: שים את התוכי בכלוב, את התינוק בלול, את הטרקטור במחסן, את הארנב בכובע, את אגרטל הפרחים על אדן החלון.
      פרופסור גאסטי יודע לעודד.
      הוא מ?פנה את הוומלים לדוקטור סאלאבו?, אחד המתמחים שלו לשעבר שפתח מרפאה בסמוך לביתם.

      בגן מרת וומל והגננת נפגשות מדי יום. הכול כשורה.

      ארנסט כותב את שמו בפעם הראשונה. הוא מתחיל בצדו הימני של הדף ומסיים בצדו השמאלי. קוראים זאת כמו כתב-מראה. מרת וומל מודאגת. הגננת מרגיעה אותה.
      "אין סיבה לחשוש, הכול יסתדר כשהוא ילמד לקרוא."

      *

      יום ראשון ללימודים, כיתה א', סוף-סוף אני בבית הספר. מקס לומד כאן כבר שנתיים. הוא נשאר איתי, ואנחנו נכנסים יחד לחצר. הוא מראה לי את השירותים, את החצר המקורה, ואחרי כמה דקות מצטרף אל חבריו.

      אני מציץ מעל למשקפיים שלי בבית הספר החדש. אני מבחין בטי?ירי פו?ר?נ?רי, בודד גם הוא בפינה משלו. הוא היה איתי בגן בשנה שעברה. אני ניגש אליו.

      "שלום."
      "שלום."
      אני נשען על הקיר. טיירי פורנרי לא היה החבר הכי טוב שלי, זה היה אנטואן קאר?ה, אבל אותו אני לא רואה.

      "היתה לך חופשה נעימה?"
      "כן."
      "איפה היית?"
      "בים."
      לטיירי פורנרי לא מתחשק לספר לי על החופשה שלו, זה לא מפתיע אותי, הוא לא פטפטן גדול.
      "ראית במקרה את אנטואן קאר?ה?"
      "הוא לא בבית הספר הזה."
      "באמת?"
      "ההורים שלו רשמו אותו לתיאו?פיל-גו?טי?יה, זה יותר קרוב לבית שלהם."
      "איך אתה יודע?"
      "אמא שלו אמרה לאמא שלי."
      בית הספר מתחיל ברגל שמאל.

      "הנה רומל הגרמני!"
      פרדריק מו?גל נכנס כרגע לחצר. הוא איתר אותי מיד. הייתי מעדיף שהדביל הזה ילך לתיאופיל-גוטייה במקום אנטואן קארה. הוא היה זה שהתחיל לקרוא לי רומל והיטלר והסביר לכל הילדים מי הם היו ושכל הגרמנים מנוולים. הנודניק הזה עומד לעשות אותו הדבר בבית הספר. הלאה לחטיבת הביניים.

      נכנסים לכיתה, למורה קוראים קורין גינימו?, היא נראית חמורת סבר, אני מתיישב בשורה השלישית ליד טיירי פורנרי. פרדריק מוגל מתיישב בקצה של שורה אחרת.

      היא מקריאה שמות. אני האחרון ברשימה. מובן שהיא שואלת אותי מה מקור שם המשפחה שלי. אני עונה לה. אני שומע את פרדריק מוגל מתפקע מצחוק.

      אני יודע לכתוב את שם המשפחה שלי, את שמי הפרטי, כמה מילים שלמדתי בגן ואת האותיות שאמא מבקשת ממני לזהות במגזינים שלה. אני מקווה שהאחרים לא יודעים יותר מדי לקרוא ממש.

      *

      ארנסט לומד לקרוא כשמשחררים את עינו הימנית. הוא מזדרז. צריך לנטרל את העין הזאת לעתים קרובות ככל האפשר.
      עליו לסמן את האות ו' במגזינים בעזרת עין שמאל בלבד. עמוד אחד ביום. לפעמים הוא מתבלבל באותיות, אבל זה פחות מ?תגמל. יש כל כך הרבה ו' בעמוד אחד.

      כדי להאיץ את שיקום העין שלו ארנסט משחיל חרוזים זעירים ועושה שרשרות על פי דגמים שונים, שאותם הוא לומד בבית הספר עם מרת גינימו, ומעניק אותן לאמו ולמר סאלאבו.
      העין מתעוררת לחיים. בא?טיות. ארנסט מסוגל לקרוא כמה אותיות גדולות בעינו השמאלית על המסך במרפאה.הוריו, מר סאלאבו שנקשר לארנסט הקטן, האורתופטיסט, הכול מביעים את שביעות רצונם.

      אלא שהעין השבה לתחייה מרגיזה את ארנסט. הוא צריך לעצום אותה כדי למצוא את הכדור הצהוב שלו בתיבת המשחקים, אחרת כל הצבעים מתערבבים, ואי-אפשר למצוא כלום.

      *

      "אתה לא מתכוון לתת שרשרת חרוזים לרופא העיניים שלך, אני מקווה?"
      אבא תוחב את אפו לעניינים שלי.
      "למה לא? אני מחבב אותו... ואתה בכלל לא מכיר אותו."
      "הנח לו, הורסט."
      מה שחשוב לאמא הוא שאראה כהלכה.

      במרפאה של מר סאלאבו אני מתחיל תמיד במסך האותיות שתלוי על הקיר ממול. מר סאלאבו מכניס פיסת נייר מקופלת מתחת לעדשה הימנית שלי, ואני צריך לקרוא את האותיות. בדרך כלל הנייר מציק לי: אחד הקפלים נכנס לי לעין או מתחכך בריסים שלי, או שאני רואה מבעד לפינת הנייר ומתקשה להתרכז. אמא ומר סאלאבו מפטפטים כמו צמד תרנגולות, ואני קורא בשמות האותיות שאני רואה. לאחר שקראתי את המסך כולו, מר סאלאבו מסובב בורג, ואותיות חדשות, קטנות יותר, מופיעות על הצג. תמיד מגיע רגע שבו העין שלי מתחילה לקפץ, ואז אני לא מצליח להבדיל בין ח' ובין ת', בין ד' ובין ר'. אני מנסה, לא אומר כלום, מר סאלאבו אומר "ועכשיו?", אני מסתכל מזווית העין כדי לייצב אותה אבל היא מקפצת בכל זאת, אני אומר, "אני לא רואה יותר." לאחר מכן מר סאלאבו מניח לוחית עץ בכף היד שלי. על הלוחית כתובים טקסטים. הראשון קל, האותיות בגודל סביר, הטקסט האחרון כתוב באותיות זעירות.

      עם עין ימין אני בקושי מצליח לקרוא את האחרון. מר סאלאבו מבקש ממני לעבור לטקסט הלפני-אחרון. בעין שמאל אני מתחיל מלמעלה.

      הטקסט הראשון קל לי עכשיו. מר סאלאבו מפסיק אותי אחרי שלוש או ארבע מילים.

      בטקסט השני אני כבר מתקשה, אבל מצליח לנחש. בשלישי אני לא רואה אלא מילים של שתי אותיות, אם, מה, לא, והולך לאיבוד עם המילים הארוכות יותר. אני רואה את האות הראשונה, אבל מהאות השנייה אני הולך לאיבוד. אני קופץ אל סוף המילה, אני מפענח את האות האחרונה, אמא ומר סאלאבו מפטפטים, אני נאחז באות האחרונה ומנסה לטפס שוב במעלה המילה, אני מתבלבל, אני בוחר מילה קצרה יותר, העין שלי מנתרת לכל הכיוונים כמו כדור פינג-פונג, אני מוותר.

      אנחנו מגיעים למרפאה לעתים קרובות כל כך, שאמא ומר סאלאבו מתנהגים כמו בעלי ברית. אני מחבב את מר סאלאבו. גם הוא מחבב אותי, הוא רואה שאני עובד קשה.
      כשחל בעין שלי שיפור, אמא נוהגת הביתה בסימקה 1000 כמו משוגעת.

      *

      כשארנסט מחליט לעשות שרשרת למישהו, הוא מוציא את כל קופסאות החרוזים שלו ועורך אותן בשורה על שולחן הכתיבה שלו. הוא בוחר את הצבעים, את הדגם, שופך מעט מכל צבע לתוך המכסה של כל קופסה שנבחרה. כך קל יותר להשחיל את החרוזים, וזה מאפשר לו לסדר אותם מבלי למיין אותם קודם.
      ארנסט עושה שרשרת בצורת סולם. העמודים כחולים, השלבים לבנים. הדגם הזה מסובך: הוא דורש שתי מחטים ושני חוטים, ארנסט מקפיד לא לערבב ביניהם.

      מר וומל ניגש אליו.
      "סימנת את ה-ו' שלך?"
      "לא."
      "אז לך לעשות זאת."
      "נמאס לי."
      "פשוט ככה, נמאס לך?"
      "אין לי חשק לסמן ו'."
      "זה לא עניין של חשק, זה עניין של חובה."
      "אבל אני עושה שרשרת, זה אותו דבר."
      "די להתווכח, קום, עזוב את החרוזים המחורבנים האלה ובוא איתי למטבח. אני רוצה שתעשה את שני העמודים שלך לפני שאמא חוזרת מהמספרה."
      "קודם כול, זה לא שני עמודים, זה אחד..."
      מר וומל תופס את בנו בזרועו ועוקר אותו מכיסאו. התנועה האלימה מפילה את צמד קופסאות החרוזים הפתוחות. ארנסט יוצא מהחדר בזרועותיו של אביו, ומטר של חרוזים כחולים ולבנים נשפך על הלינוליאום. ארנסט פורץ בבכי.
      "החרוזים שלי! פיזרת את כולם, עכשיו הם מעורבבים."
      "נטפל בזה אחר כך."
      מר וומל מניח את בנו במטבח.
      "שב."
      ארנסט יושב. אביו הולך להביא עותק של "א?ל", המגזין של מרת וומל, הוא מדפדף בו ומושיט אותו לילד.
      הוא בחר במאמר המשתרע על פני שני עמודים בלי שום תמונה. מר וומל מתיישב לצדו.
      "אני לא רואה כלום עם הדמעות."
      "אתה תסתדר. חכה שזה יתייבש."
      ארנסט מסיר את המשקפיים, מנגב את הדמעות, את העדשה השמאלית ואת הכיסוי האטום שעל העדשה הימנית, מרכיב שוב את משקפיו ומתחיל לעבוד.
      כשהוא מסיים את הפסקה הראשונה, מר וומל בודק.
      "שכחת ארבע ו'. זה הרבה בשביל פסקה אחת. תקשיב לי טוב: אניח לך לעשות את שני העמודים שלך בשקט, בקצב שלך. קרא לי כשתגמור. על כל ו' ששכחת לא אדבר איתך יום אחד. אני לא אוהב שמתבדחים על חשבוני."

      מר וומל קם ממקומו ויוצא מן החדר.
      ארנסט מתקדם בא?טיות.
      מדי פעם הוא מפסיק, מניח למשקפיים שלו לגלוש עד קצה חוטמו ומעלעל במגזין. כשהוא משחרר כך את עינו הימנית, הוא מרגיש תמיד בנוכחות החזקה והמוזרה של תמונה שעוברת מעינו השמאלית למוחו. התחושה הזאת מתעמעמת כעבור רגע, הוא מרכיב בחזרה את משקפיו, מסדר את הכיסוי האטום סביב עינו הימנית וממשיך בעבודתו.

      *

      כשמרת וומל חוזרת מהמספרה, ארנסט נמצא בשליש הראשון של העמוד השני.
      היא מדביקה נשיקה על הלחי של בנה, הוא מחליק בידו על שערותיה הבלונדיניות הארוכות.
      "לא היית במספרה?"
      "הייתי."
      "אבל הוא לא קיצץ כלום!"
      "כן, את הקצוות. תמשיך, יקירי."
      היא נעלמת.
      ארנסט לא יכול יותר, הוא מפסיק כמעט בכל משפט, בטנו מקרקרת מעייפות.
      הוא עוצם את עיניו, מניח לחי אחת על העיתון, אחר כך על שולחן הפורמייקה, עוקב באצבעותיו אחר ציורי הפלסטיק.

      קולו של אביו מגיע אליו מהסלון בתדירות.
      "סיימת?"
      "לא."
      אין זכר למרת וומל.

      כעבור נצח ארנסט מגיע לתחתית העמוד השני. קריאה חוזרת כדי לאתר את ה-ו' שפיספס היא מעבר לכוחותיו. גם אם ירמה ויציץ בעין ימין שלו.
      "סיימתי."
      מר וומל מגיע ומתיישב ליד בנו. ארנסט מסיר את משקפיו, מהדק את הכיסוי האטום, מביט באביו וממתין לפסק הדין.
      ארבע.
      "היום יום שבת, לא אדבר איתך עד יום רביעי בבוקר."
      מר וומל קם ויוצא מהמטבח.

      *

      ארנסט חוזר לחדרו. הוא אוסף את כל החרוזים שהוא מוצא על הרצפה ומתחיל למיין אותם. הנזק גבולי: שתי הקופסאות מלאות עד חצי?ין.

      *

      היום עשיתי שרשרת מפרחים בשורה, עמוד אחד של ו', אכלנו גולש, טיילנו ביער, מקס ואני שיחקנו בכדור, חזרנו הביתה, התרחצתי, אכלנו סלט צנוניות ונקניק, מקס ואני הלכנו לישון, אמא באה לתת לנו נשיקה, אבא נישק רק את מקס כמו אתמול בערב וכיבה את האור.

      הוא לא דיבר אלי במשך היום, כצפוי. הוא אפילו לא הביט לעברי.
      כמעט נרדמתי כששמעתי את אבא ואמא מתווכחים בגרמנית במטבח. אמא היתה כנראה מרוגזת כהוגן, כי היו לה פי חמישה דברים לומר מאשר לאבא. ביום רגיל לא הייתי שומע אותם. אבא ואמא מדברים גרמנית רק לעתים נדירות. רק כשהם מתווכחים ובזמן שמקס ואני ישנים. משונה לשמוע אותם צועקים בשפה שאני לא מבין. אני מרגיש כאילו אני לא מכיר אותם, אפילו הקול שלהם נשמע אחרת.

      אם פרדריק מוגל היה כאן, הוא היה אומר "גרמנים מסריחים".
      כעבור רגע הם השתתקו.
      אבא נכנס לחדר.
      עצמתי את העיניים.
      הוא התיישב בקצה המיטה שלי, רכן אלי ואמר בקול רך:
      "ארנסט?"
      "מה?"
      "סלח לי."
      לא אמרתי כלום.
      "בסדר?"
      "כן."
      הוא חיבק אותי ונישק אותי. הוא בכה. חיבקתי אותו חזק ככל שיכולתי, הייתי קצת נבוך, זאת היתה הפעם הראשונה שאבא בכה, וגם הפעם הראשונה שהוא ביקש ממני לסלוח לו על משהו שעשה.
      מכיוון שהבכי שלו הלך והתחזק, הוא טמן את ראשו בכר שלי כדי לא להעיר את מקס.
      אמרתי "שששש" ו"זה שום דבר", כמו שאמא אומרת לי כשאני בוכה.
      כשיצא מהחדר, הפכתי את הכר שלי, שהיה רטוב לגמרי.


      אני לומד גרמנית / דניס לאשו (מצרפתית: רמה איילון)/ הוצאת זמורה ביתן.