חלולים

    בלקפילד מייצרים מוזיקה ישראלית בחו"ל ו-NX2 מרחפות ופוגעות. שרון אריאלי עצוב בלעדיך, אבל הוא עוד מעט חוזר

    שרון אריאלי

    אין דבר יותר קליל מלקחת עיתונאים למחצה, להגיד להם "אביב גפן", ולקבל 400 מילים חומצתיות שכוללות בתוכן את המושגים "ארומה", "התמסחרות" ו"דור מזוין". אכן, כל ילדי הפרחים שמציפים את התעשייה והתקשורת הישראלית מרגשים אותנו בכנות הבלתי מתפשרת שלהם, עד היום שבו גאידמק יקנה עיתון בישראל. ואז נראה את כל הקדושים עומדים בתור ומחכים לתלוש משננים מנטרות כמו "חייבים להתפרנס".

    לא שגפן הוא מופת ומודל לאידיאולוגיה מוזיקלית בשנים האחרונות, אבל ההתייחסות הישראלית אליו חוטאת לעיקר: מאז 2001 בערך, אביב גפן לא רוצה להיות מוזיקאי ישראלי. הוא בא לפה להשלים הכנסה ולכן כל האמצעים כשרים: ארומה, כוכב נולד, איה כורם, נינט – מה שתגידו. גפן מכין לעצמו - בצורה שיווקית מבריקה ועוקצנית, כמו פרודיה בריטית מוצלחת על דור שנות ה90 המכריס - גב כלכלי של פיל מזהב כדי לעשות את מה שהוא באמת מאמין בו: קאברים תזמורתיים לרדיוהד עם אפיל של BBC פריים וההתייחסות אליו ולמוזיקה שלו צריכה להיות בהתאם. בלקפילד הוא עוד הרכב אחד מני רבים, שמנסים לעשות את זה בעיר הגדולה באמת, כלומר הכפר הגלובלי המוזיקלי. לכן גם התוצאה היא כל כך מאכזבת.

    במקום ליצור קול חדש ומעניין בין שני מוחות כל כך מוכשרים, האלבום השני של בלקפילד הוא ניסיון לתרגם בצורה עילגת את הקריירה של אביב גפן בישראל, ולהוסיף לה ארומה (אופס) עולמית בצורת סטיבן ווילסון. אפילו יותר מבאלבום הבכורה של בלקפילד, השירים טובעים בבומבסטיות והקיטש שאפיינו את גפן לאורך הקריירה - הן מוזיקלית והן מילולית - בהן הוא חוזר לתמות האובדניות של ניכור ובדידות כילד("Some Day" המביך), וכמבוגר ("Epidemic", שמתועתק בצורה סבירה מהמקור העברי, "מגיפה"). דווקא בחלקים שבהם ווילסון נוטל לעצמו את השרביט ("Once" המעולה ו"Christenings" הציני), מתקבלים שירים שהופכים את בלקפילד להרכב ראוי.

    מי שחשב שהמפגש בין ווילסון לגפן אמור להפרות שתי אסכולות שונות עם אובססיה לפינק פלויד, מגלה את ההבדל בין ישראל לאנגליה: מי שצועק חזק יותר מנצח ואין ספק שגפן צרח באולפן את נשמתו, כשהוא מוביל את הקו המפסיד שאיתו בלקפילד תנסה לצאת לעולם. באופן הזה, גפן הוא הרבה יותר שגריר ישראל באומות העולם, מאשר אי פעם האמין שיהיה: בעזרת טקסטים רעים באנגלית ("it's the end of the world, end of the world!", אלוהים ישמור) והזנחה של ווילסון הוא מייצר מוזיקה ישראלית בחו"ל. וכמו רוב המוזיקה הישראלית המסחרית, היא בינונית ומאוהבת בשנות ה-70.

    האלבום "בלקפילד II" הוא לא זוועה בלתי ניתנת לעיכול ובוודאי שלא מונע מפילוח שוק של ילדי EMO כמו שנכתב באחד המקומות. זוהי סתם היטפלות מקומית למעמדו הציבורי של גפן, שלא הייתה נעשית אם ללהקה היו קוראים "Snow Patrol". בלקפילד היא עוד כסא באולם עם 150,000 מקומות, וגפן המוזיקאי הוא עדיין אותו "נווד זרוק שהתאהב לו", ועכשיו הוא הולך לברר איך הופכים את זה לאנגלית, כי כסף הוא כבר עשה מזה.

    בלאקפילד, "Blackfield2" (הליקון)

    נשים מנגה

    לעומת בלקפילד, שנשארת בת"א גם כשהיא נמצאת בלונדון, ספק מי היו החברים של הצמד NX2 (נגה שץ ונגה שלו) בתיכון. הנוגות פועלות במרחב תרבותי, שכל קישור בינו לבין הזיעה והלחות והמקומית הוא לא פחות מהכרזת מלחמה על הבית. ככה זה כשההקלטות שלכם היא הסחורה הכי חמה במרחב שבין הריף-ראף לברזילי, כלומר רב מכר ב-200 עותקים. אבל הן מישראל, ולא קוראים להן Beach House, ולכן הן תישארנה נחלתן של תל האביבים בעוד גפן יטייל בעולם וידבר על שלום.

    באי.פי הבכורה שלהן, "Dreams on Fire" צמד הנוגות משלבות בין שירה בסגנון המלאכית השרוטה אפרת בן-צור לשוגייזינג מהצד הרך והסמיך שלו. אין כאן דיסטורשנים רדיקלים נוסח My Bloody Valentine, אלא ניסיונות לייבא קצת שלג מהקוקטו טווינז. NX2 אולי לא אומרות כלום על החיים שלנו כרגע, אבל יש להן שירים מרחפים ופוגעים כמו חלומות על האש, שמצטיינים לא רק בתודעה מוזיקלית אינטליגנטית אלא גם בטקסטים חכמים ("Real" למשל). אבל כמו שהנטייה היא להחמיר עם גפן, כך גם הצורך להקל על יוצרים ויוצרות שונים ומאתגרים כמו NX2. אפשר אפילו לקרוא לזה אתרוגיזם. לא הכל מושלם ב-EP של הנוגות, והיה נחמד אם הן היו חושפות קלפים שונים (מוסיפות תופים למשל) ולא מסתפקות ברצף זהה כל כך, למרות שהוא מנצח.

    NX2,"dreams on fire", Sshaking Records

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully