פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טקסים הם כמו קופסת שוקולד

      רותם דנון בוחר את עשרת הפסלונים המביכים ביותר שהוגשו בקטגוריית הסרט הטוב ביותר באוסקר, ולא שוכח להודות לאקדמיה

      נכון, אין ספק שב-78 שנותיו של טקס פרסי האקדמיה, היו מספיק זכיות לא מוצדקות באותו גבר הקירח ומחולל-מהומה-תמידי. ישנם סרטי מופת רבים שלא זכו ("האזרח קיין", "12 המושבעים"), או שכלל לא היו מועמדים בחמישייה הסופית ("חלון אחורי", "האדם השלישי", "להרוג את ביל"). אך מכיוןן שאינני אורי קליין, ומורשת הצפייה "התבונתית" שלי דלה – ובכך אני מחויב למינימום של ענווה.

      לכן, הרשימה הבאה מכילה רק עשר בחירות, על פני שלושת העשורים האחרונים (31 שנים, ליתר דיוק) בלבד, במירוץ "הבחירה הלא-מוצדקת לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר".

      שלוש הערות ביניים: 1. הרשימה מדורגת, כמובן, לא לפי סדר כרונולוגי אלא חורה-נולוגי; 2. השנים המצוינות – לפי שנת הטקס, לא יציאת הסרט; 3. "היה צריך לזכות" – מבין שאר המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב.

      1994: פורסט גאמפ

      הזכייה של "פורסט גאמפ" היא כמו פרס לפיגור השכלי שהסרט מפאר. נכון, החינניות והרעננות שהסרט מציג, דרך עיניו של אימבציל הסוקר את האמריקנה לאורכן של כך וכך שנים, נגעו בלבבות הצופים בארה"ב באופן אפקטיבי. אבל הסרט ככלל הוא כמו לאכול קופסה שלמה של שוקולדים – עושה בחילה. רוברט זמקיס, דווקא במאי שחביב עליי, עשה לאחר מכן שני סרטים, ששניהם עולים על "גאמפ" פי כמה – "קונטקט", המאוד לא מוערך (וחבל) ו"להתחיל מחדש".

      היה צריך לזכות: "חומות של תקווה" (בפוטו-פיניש עם "ספרות זולה"), אחד הסרטים המבריקים של שנות התשעים, שזוכה למעמד של קאלט ובצדק – ומחזיק בהקשר הזה, שיא של מעל 230 אלף מצביעים בדירוג של IMDB (ומקום שני בדירוג הזה, אחרי "הסנדק").

      2006: התרסקות

      איך, איך זכה "סרט השבוע" המשודרג הזה? דרמה בינונית, חסרת מעוף וקלישאתית,עם מאט דילון (!), סנדרה בולוק (!!) וברנדן פרייז'ר (!!!), על מתח בין-אישי ובין-גזעי לאורך יממה וחצי בלוס אנג'לס. פול האגיס הוא תסריטאי עם המון בעיות, בעיקר במקומות האובר-הוליוודיים. כבמאי הוא משכלל את המגרעות הללו לרמה עוד יותר גבוהה.

      היה צריך לזכות: הפייבוריט של שנה שעברה, "הר ברוקבק" של אנג לי, אחד הסרטים הרגישים והיפים ביותר שנעשו במימון הוליוודי.

      1977: רוקי

      בשתי מילים: נו, באמת. ב-46 מילים: כך ירקה האקדמיה לשנות השבעים המופלאות בפנים. רק שימו לב לבמאים שהיו מועמדים בקטגוריית הבימוי או הסרט הטוב ביותר: אלן ג'יי פאקולה, מרטין סקורסזי, אינגמר ברגמן, סידני לומט. מה שמענו מאז על הבמאי ג'ון אבילדסן? בדיוק, כלום. מה הוכיח לאחר מכן סילבסטר סטאלון? בדיוק, עוד פחות.

      היה צריך לזכות: "נהג מונית" של מרטין סקורסזי, סרט מהפכני ואבן דרך בקולנוע של שנות השבעים (ועוד סקורסזי – בהמשך).

      1999: שייקספיר מאוהב

      רבות כבר נכתב על דורסנות הקמפיין שעשו האחים ויינסטין (מירמקס) ב-1999, כדי להביא לזכיית הסרט החביב הזה, בו מוכנסת דמותו של גדול המחזאים לתבנית של קומדיה רומנטית על סף הצ'יזית. את "להציל את טוראי ראיין", סרטו של סטיבן ספילברג שיצא באותה שנה, ביקרו רבים בגלל חוסר הליניאריות בין הפתיחה המהממת והעקובה מדם שלו, מול ההמשך, הנגוע בחטאים סכרניים. אבל הבמאי ג'ון מאדן, שהכניס את מחבר "רומיאו ויוליה" לתבנית מתקתקה פלאס סוף הוליוודי קומפלט, בטח לא יכול למתוח את הביקורת הזו.

      היה צריך לזכות: "להציל את טוראי ראיין", סרט כמעט מושלם, שהיה יכול להיות סרט המלחמה הטוב ביותר שזוכה מאז "הגשר על נהר קוואי" (כן, יותר מ"פאטון" ו"פלאטון").

      1998: טיטאניק

      יכול להיות במקרה של "טיטאניק", הזכייה של ג'יימס קמרון בפרס הבימוי הייתה דווקא מוצדקת. למרות שהוא הוציא תחת ידיו סרט די מחורבן, הוא ניצח בתעוזה אפית על הפקה גרנדיוזית תוך כדי אפס פשרות, והביא לעצמו, לפוקס ולפארמונט, מגרפת מזומנים ותהילה שאיפשרה להפיק עוד הרבה סרטים מחורבנים. אגב, האוסקר הלא מוצדק לסרט הטוב, נמצא בתחרות ישירה עם הפרס שקיבלו ג'יימס הורנר ו-ויל ג'נינגס, על שיר הנושא המחליא של סלין דיון.

      היה צריך לזכות: תחרות קשה בעיניי, כי למעט סרט אחד שסתם היה "פילר" ברשימה (ללכת עד הסוף), כל שלושת המועמדים הנותרים היו ראויים במידה שווה – כלומר, לא ממש ראויים לאוסקר, אבל טובים יותר מ"טיטאניק" – "הכי טוב שיש", "סיפורו של ויל האנטינג", והזוכה שלי בדיפולט – "סודות אל.איי".

      2002: נפלאות התבונה

      נכון, הייתה זו שנה חלשה בכל מקרה, אבל רון הווארד, בואו נגיד זאת באופן הפשטני ביותר שאפשר - הוא במאי נורא מעצבן. וכאן, הפלא ופלא, הוא עשה את הסרט הכי מעצבן שלו. ראסל קרואו עושה בו תפקיד מבאס, התסריט של עקיבא גולדסמן הוא עלבון מתמשך ובכלל, איך נגיד את זה. זה סרט נורא מעצבן.

      היה צריך לזכות: "פארק גוספורד", הסרט הכי טוב של רוברט אלטמן בעשור האחרון, שהיה יכול לזכות את הבמאי (שמת לפני מספר חודשים) באוסקר ראשון ומוצדק, עבור כל הקריירה המופלאה שלו.

      2003: שיקגו

      הנה, עוד שנה שבה כל ארבעת המועמדים היו טובים יותר מהסרט הזוכה: "כנופיות ניו יורק", "השעות", "הפסנתרן" ואפילו "שר הטבעות: שני הצריחים". נכון, "שיקגו" מוציא את המיטב מהעיבוד הקולנועי לקלאסיקת הברודוויי הזאת, בטח יחסית למקבילות מזוויעות כמו "פנטום האופרה", אבל הוא סרט סביר – לא יותר. רוב מארשל, הבמאי, הספיק בינתיים להוכיח סופית שגליק גדול הוא לא, בעיבוד המעפן ל"זכרונותיה של גיישה".

      היה צריך לזכות: (קרב קשה בין "הפסנתרן" ל)"השעות".

      1997: הפצוע האנגלי

      פיטרמן: "איליין, את לא אוהבת את הסרט?". איליין (צועקת): "אני שונאת אותו!! (הקהל מסביב: "שששש"), הו, לכו לעזאזל!". כן, אותו פרק מעולה ב"סיינפלד" הוציא מהארון אלפי שונאים של "הפצוע האנגלי", סרטו הנוגה של אנתוני מינגלה. עכשיו, ביניכם לבין עצמכם, לא יצא לכם לשבת מול פרצופו הסובל של רייף פיינס ולסנן "שימות כבר!"?. ידעתי.

      היה צריך לזכות: "סודות ושקרים" של מייק לי. ואגב, הסרט הכי טוב של אנתוני מינגלה יצא שלוש שנים אחר כך, "הכשרון של מר ריפלי", ואפילו לא זכה למועמדות בקטגוריית הסרט הטוב. איזה עיוות.

      1991: רוקד עם זאבים

      בשנים בהן הספורט הבינלאומי של "יזכו או לא יזכו את סקורסזי בהכרה הממסדית שהוא כל כך ראוי לה ויותר מזה - רוצה אותה" היה רק בחיתוליו, התמקדה הוליווד בענף ספורט אחר: "כך נפרגן לשחקן שמנסה ליצור, באופן לא פרופורציונלי" (ד"ש לוורן בייטי). קווין קוסטנר, בבימוי בוסרי ופשטני, מביא סרט סביר-פלוס על חייל במאה ה-19 שמשחק בלהיות אינדיאני. ובמילים אחרות, ארתור פן ודסטין הופמן (ב"איש קטן גדול") עשו את זה טוב יותר.

      היה צריך לזכות: לא סתם בירברתי על סקורסזי – "החבר'ה הטובים".

      2001: גלדיאטור

      אין ספק, האפוס רווי הדם והראסל קרואו של רידלי סקוט, החזיר את הבמאי המקשיש לעניינים, והיה מרשים, מעורר השראה במידה כזו או אחרת ומעל הכל - מהנה. אבל הסרט הטוב ביותר? Give me a break. ההישג הכי גדול של "גלדיאטור", בסופו של דבר, הוא בסיפתח לעשור הגרוע בתולדותיו של סקוט (חניבעל, ממלכת גן העדן, שנה מופלאה, אנשי המזימות, והמצלמה עוד נטויה).

      היה צריך לזכות: "טראפיק" (כלומר, "נמר, דרקון", אבל אתם יודעים).

      נותרו מחוץ לעשירייה

      1980: "קרמר נגד קרמר" (סרט נהדר, אבל לכו תציבו אותו מול "אפוקליפסה עכשיו")

      1981: "אנשים פשוטים" (הקרב האמיתי היה צריך להיות בין "איש הפיל" ל"השור הזועם", אבל לחלוחית, ועוד כזו שרוברט רדפורד מייצר, זה קדוש כנראה)

      1982: "מרכבות האש" (לרדפורד ליקקתם, אבל לוורן בייטי היה לכם קשה לפרגן עם "אדומים")

      1983: "גנדי" (סרט מצוין, אבל כאן – ולא ב"טיטאניק" – היה צריך להיקבע תקדים שלא רק דרמה "סטנדרטית" יכולה לזכות. ובמילים אחרות: "אי.טי")

      1984: "תנאים של חיבה" (פנינה מרגשת, אין ספק. אבל איזה מקסים היה לראות את "החברים של אלכס" ולורנס קסדן זוכים?)

      1985: "זכרונות מאפריקה" (אבל גם "העד", "נשיקת אשת העכביש", "הכבוד של פריצי" או "הצבע ארגמן" אינם בדיוק יצירות מופת)

      1996: "לב אמיץ" (נכון, מל גיבסון הרבה יותר מוכשר מקווין קוסטנר, והמתחרים או שלא היו רלוונטיים לתקופתם ["הדוור"] או פשוט פחות טובים ["אפולו 13"], אבל גם "לב אמיץ" רחוק מלהיות יצירה מהפכנית. והיי, אם נחפש היטב, בטח יש שם איזה תמה אנטישמית שפספסנו עד עתה.)