שונא את החלק הרע

    ערב המחווה לנושאי המגבעת הציג להקות מיומנות, משופשפות, מוזיקליות ומשעממות, שגרמו לנדב רביד לחשוב על קובי אור

    נדב רביד

    יש הרבה כוונות טובות בדרך לגיהינום, ובהיפוך של הרעיון הזה, יש הרבה מחוות ללהקות רוק בדרך להיכל התהילה. כנסו לאמאזון, הקישו "Tribute" בשורת החיפוש, ותמצאו מחוות לקווין, ג'ימי הנדריקס ולותר וונדרוס. וזה רק בעמוד הראשון. לכן אי אפשר לבוא בטענות אל עצם הרעיון של ערב מחווה לנושאי המגבעת. זה סופר לגיטימי לארגן ערב כזה לרגל השקה מחודשת של הדי.וי.די "שמיים שרוטים של גלויה" - עובדה שקמפיין היח"צ נתקל בכלי תקשורת שהיו מאוד צמאים לסחורה הזו, גם אם אין בה בשורה חדשה של ממש.

    וכמובן שלא רק מקומוני סוף השבוע ואתרי האינטרנט גילו עניין עצום בערב המחווה – כך גם מעל ל-700 – יש שיאמרו 1,200 - האיש שנדחסו אמש בבארבי (ועוד מספר גדול לא ידוע של אנשים שנותרו בחוץ ללא כרטיס), כנראה יותר מכל הופעה אי פעם של נושאי המגבעת בזמן אמת, כולל הסיבוב עם צביקה פיק.

    בפנים, היתה אווירה של ציפייה וחששות. מצד אחד קהל שרוצה פעם אחת לקפוץ ולצעוק בהופעה את מילות השירים, מצד שני אלה שלא כל כך הבינו את הליין אפ ואת הקשר שלו לכל מה שנושאי המגבעת ייצגו עבורם. עוד לפני ההופעות, כשעלה לבמה קובי אור, שעל שמו וגו', כבר היתה תחושה של מלחמת תרבות באוויר. כמו הולוגרמה שמשודרת מכוכב רחוק, עם הרבה הפרעות ורעש לבן, אור דיבר, כשלפעמים אנחנו מבינים מה הוא אומר ולפעמים לא, רגע אחד הוא נואם בתוכחה על דור הבורגנים התל אביביים הריקניים, שמחבקים את נושאי המגבעת לצד כוס האספרסו והעיתון שמקופל ליד על מדור הרכילות וברגע אחר הוא יוצא מפוקוס - טווה מעשיית רוק אנ' רול מגובה בסימנים קבליסטיים בנוסח "פול מקרטני מת", ובה הוא מפציר באוהד פישוף לא להתאבד.

    עוד בוואלה! NEWS

    ביס של החיים: כיסונים ממולאים קורנביף בציפוי פריך

    אינס שילת ינאי בשיתוף עוף טוב
    לכתבה המלאה

    לא רק האלוהים עייף, גם הביצוע

    אך מהרגע שהתחילו ההופעות, לא יכולתי שלא לחשוב כל הזמן על קובי אור – ולדמיין מה הוא חושב על הביצועים לשירים של המגבעת. בכל זאת, אם המגבעת היו מחווה לקובי אור, והערב היה מחווה למגבעת, זה הפך אותו לסבא, וגם אם הוא לפעמים ממלמל דברים לא מובנים, כל שיווי המשקל סביב השולחן נוטה אליו. ונדמה לי שאור, כמו אנשים אחרים בקהל – כמו זה שזרק בקבוק פלסטיק על שייגעצ, או זה שצעק לאיגי וקסמן "תחזרי ליוני רועה" – לא היה מאושר ממה שקרה על הבמה.

    נושאי המגבעת היתה להקה של אנטי. אנטי של מתבגרים, של טינאייג'רז מבריקים. הם היו מספיק מחוברים לעולם כדי לאמץ בזמן אמת, פחות או יותר, את העקרונות של הפוסט פאנק – להיות אנטי רוק אנ' רול, אנטי קלישאות, וליישם את זה בצורה מבריקה בישראל. כשמפרקים אותם למרכיבים, השירים של המגבעת גובלים לעיתים באינפנטיליות מוזיקלית, אבל הדרך שבה בוצעו הפכה אותם למה שהם – רעידת אדמה מוזיקלית שהדיה לא שכחו עד היום. השירים של המגבעת נשמעו תמיד כאילו עוד רגע הם הולכים לקרוס – הנגינה לא היתה מהודקת, השירה איפשהו בין זיוף לדיבור, הגיטרות לא לגמרי מכוונות – ונדמה שמה שהחזיק את השירים האלה מלא להתפרק היתה אנרגיה טהורה ומזוקקת. זה והתופים של אלון כהן.

    וזה מה שכל כך צרם אתמול בהופעה. (כמעט) כל ההרכבים לא ניסו להבין את המהות של המגבעת וניגשו לשירים כמו עוד יום של עבודה במשרד – קיבלנו הרבה להקות משופשפות שניגנו מצוין, הרימו את הקהל לאוויר. הן היו מיומנות, מוזיקליות, מקצועיות - ומשעממות. משעממות כמו ערב של רוק ישראלי בבארבי. צרם במיוחד לשמוע איך דבק הפכו את "האלוהים שלי עייף" לשיר של מוניקה סקס. לשמוע איך אסף אמדורסקי מנסה להפוך את הדקלומים של פישוף ב"נושאי המגבעת" לשירה מלודית, לראות את ירמי קפלן ושייגעצ הופכים את "מתנה לחג" להמנון איצטדיונים של להקה מהדור השלישי של קולדפליי, ובכלל – לראות להקות שהן בעצמן מחווה בערב מחווה (ומי שחיכה לאיחוד של המגבעת קיבל בסוף סוג של איחוד של תערובת אסקוט).

    אפילו וורנר אלארם, על תקן הלהקה הצעירה והאנרגטית של הערב, נראו כמו צילום דהוי של קלישאות רוק מהמדף של MTV2. נקודת האור של הערב היתה שי נובלמן, שחבר לשלישיית פלנקטון, וביחד העזו לבצע שיר שאף אחד לא מכיר. ועוד בסגנון שהיה הכלאה בין איזי ליסנינג לאס וגאסי לג'אז חופשי עם התפרצויות של כאוס.

    זה הדבר, זה הדבר

    חוסר המעוף והעדר האטיטיוד של ההרכבים המופיעים צרם עוד יותר כשבין הופעה להופעה הוקרנו במקום קטעים מתוך הדי.וי.די של חן שיינברג, שלכבודו בעצם אורגן כל האירוע. ערב היסטורי? ערב מיותר? כשנגמרו ההופעות הקהל נותר במקום, בתחושה קשה של חוסר סיפוק וחוסר מיצוי.

    גם כשעלו לבמה חמישה מהחברים של נושאי המגבעת, לראשונה מאז הפירוק והאקורדים הצורמים עוד יותר שליוו אותו, הקהל התקשה להאמין שזה ייגמר במבטים מבולבלים של האנשים על הבמה, שמצד אחד הכירו תודה לאהבה שנשפכה אליהם מכיוון הקהל, ומצד שני לא כל כך רצו להיות שם. "תודה", מלמל פישוף פעמיים והחווה גם לכיוון עמיתיו לשעבר שאפילו לא הפגינו חיבה הדדית על הבמה. נפגש בהופעה הבאה – לייב אין בת שבע.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully