הוא שיחק עד היום בשבעים סרטים. הפיק 29 וביים שלושה. בארון שלו יושבים שני פסלונים מוזהבים; אחד משנת 1974 על משחקו ב"הסנדק 2" והשני על משחקו ביצירת המופת של מרטין סקורסזה משנת 1980 "השור הזועם". רוברט דה נירו הוא אחד השחקנים הגדולים של זמננו. קשה למצוא מי שמוכן להתווכח על העובדה הזו, כשנזכרים בתפקידים הפנומנליים שעשה ב"נהג מונית" וב"צייד הצבאים", או אפילו בתפקידי אורח קטנים ומבריקים כמו ב"ליבו של אנג'ל" של אלן פארקר (שם שיחק את השטן), או ב"הבלתי משוחדים" (שם גילם את אל קאפונה) של דה פלמה. ובכל זאת תמיד נדמה כי משהו בדמותו נותר אניגמטי. באחת ההופעות הנדירות שלו בתקשורת (הוא כמעט ולא מתראיין), כשהתארח ב"אולפן השחקנים" של ג'יימס ליפטון החנפן, אפשר היה להבחין בתופעה מוזרה. דה נירו האיש מתקשה להתבטא; הוא מגמגם כמעט בעילגות וחושף נוכחות אפורה, דהויה, רחוקה שנות אור מהכריזמה המתפרצת ממנו על המסך. האם דה נירו הוא איש ללא תכונות, כשהוא לא שקוע עמוק באחת מהפרסונות הפסיכופטיות שהוא מגלם? שני ציטוטים נדירים שלו מעמיקים את התעלומה: "מוקדם בקריירה שלי הייתי צריך להחליט האם אני מפתח לעצמי אישיות או מפתח את עצמי כשחקן" אמר באחד, ובשני: "אנשים לא מנסים להראות את הרגשות שלהם, הם מנסים להסתיר אותם".
על רקע ההקדמה הזו מעניין עוד יותר לבחון את "שומר המדינה" סרטו השלישי, אחרי "סיפור מרובע ברונקס" משנת 1993 ו"הפריצה" מ-2001 (שם חלק את הבימוי עם פרנק אוז, אך לא הוזכר בקרדיט). בסרטו החדש משתמש דה נירו בתסריטו של אריק רות ("מינכן", "עלי", "הלוחש לסוסים") כדי לגולל את סיפורו של אדוארד בל ווילסון, סוכן CIA, שהקדיש את חייו לארגון הביון במשך שלושה עשורים שלמים. הסרט, שמתרחש בתקופת משבר הטילים בקובה בשנת 1962, חוזר אחורה אל אירועי מפתח בהיסטוריה של הארגון: מהקמתו במלחמת העולם השנייה, דרך המלחמה הקרה ועד לתחילת שנות הששים. את כל זאת הוא עושה דרך הצגת סיפור חייו של ווילסון, נער קולג' תמים שאותר על ידי הארגון עוד כשלמד בייל ובסופו של דבר, הקריב עבורו את חייו. לתפקיד הראשי מלהק דה נירו, ממש לא במקרה, את מאט דיימון, שמחזיק בעצמו טייפקאסט מרשים של דמויות בעלות טשטוש זהות ("זהות כפולה", "הכשרון של מר ריפלי").
אין שומר בשער
אז מיהו אותו אדוארד ווילסון עליו מתבססת עלילת הסרט? הפלא ופלא, גיבורו הראשי של דה נירו, הוא, ממש כמו יוצרו, איש מחוק, שמזניח לחלוטין את חייו האישיים ושואב את חיוניות קיומו רק מתוך התפקידים שהוא "משחק" כסוכן ביון. בכל אספקט אחר של חייו, בעיקר בזה האישי, הוא נוחל כשלון חרוץ, אך במה שנוגע לחייו המקצועיים הוא נדמה נגוע באובססיה של ממש. זו אולי הנקודה המעניינת ביותר ביצירתו השלישית של דה נירו - האופן שבו היא משקפת את אישיותו החסרה שלו. אך גם כאן נתקל הצופה בשאלות הנותרות ללא מענה: האם ההתגייסות של ווילסון ל-CIA היא הסיבה לכך שמחק את אישיותו או ההפך, הארגון מהווה תירוץ מושלם עבורו כדי לא לפתח לעצמו זהות של ממש בעולם? "שומר המדינה" למרות הפוטנציאל האדיר שבו, לא מעניק תשובות לשאלות האלה ולכן, למרות מעלותיו הרבות, הוא סרט מפוספס.
נכון, יש לסרט יתרונות רבים: המשחק, של כל האנסמבל המפואר (אנג'לינה ג'ולי, וויליאם הרט, אלק בולדווין) מצוין. הסגנון הויזואלי מוקפד ומרשים ועבודת הצילום של רוברט ריצ'ארדסון ("Kill Bill ", "הטייס", "לגעת במוות") מדויקת. בכלל, דה נירו עובד כמו תלמיד קולנוע חרוץ, שיודע להשתמש בכלים הבסיסיים של המדיום: קומפוזיציה, סאונד, תאורה. גם הנושא שבחר, שלא נרתע מלהציג ביקורת מפורשת על הממשל האמריקאי תאב המלחמות, מרתק. אבל משהו לא עובד. דה נירו לא מצליח להעניק לכל הסאגה המפוארת הזו עומק של ממש. הטיפול שלו במה שמסתמן כקונפליקט המרכזי של הסרט: היקרעותו של ווילסון בין נאמנותו לארגון לבין ניסיונו לקיים חיי משפחה ואהבה (לצד הנישואין הקרירים לאשתו, שמגלמת ג'ולי, הוא מנהל רומן רב שנים עם מאהבת חירשת) הוא קלוש. גם הפלאשבקים התכופים, שמעבירים אותנו לנקודות מפתח בחייו של ווילסון, לא מעניקים את הרובד הפסיכולוגי המתבקש להבנת אישיותו האטומה של הגיבור. דה נירו אף לא משכיל להפוך את מחיקת האישיות הבסיסית של גיבורו, אולי הנושא האישי שלו ביותר ביצירה הזו, והמרתק ביותר, לתימה של ממש. במובן הקפקאי המטריד שלה.
מדינה מוצצת
וכך אנו נותרים עם דמות חסרת מוטיבציות, שמייצרת קושי של ממש להזדהות עמה. הוסיפו לכך את אורכו הבלתי נגמר של הסרט (167 דקות!) ותישארו בסופו של דבר עם יצירה מרשימה אך חלולה, שמתקשה לנסח אמירה פסיכולוגית או פוליטית כלשהי. אפילו מעורבותו של קופולה הגדול בהפקה (הסרט נעשה בשיתוף חברת ההפקות שלו "זואיטרופ" והוא חתום עליו כמפיק בפועל), לא הועילה והשאירה רק געגועים לסאגה המפורסמת שלו, שהצליחה להעמיק בכל מישור עלילתי ופסיכולוגי שבהם דה נירו כשל. כך בסופו של דבר מספק "שומר המדינה" מפגן וירטואוזי של שחקנים (כולל הופעות אורח מצוינות של ג'ו פשי, מארק איווניר הישראלי ודה נירו עצמו), שקיבלו דמויות שטוחות מדי ולכן לא הצליחו להפיח בהן רוח חיים. התסריט של רות בוודאי כשל פה (הוא כבר עשה טעויות דומות ב"מינכן", שמחזיק במבנה ונושא דומים) אבל הבעיה העיקרית היא בבימוי חסר הנשמה של דה נירו. היו לו פה המון כיוונים מצוינים, אבל הוא לא הצליח להעמיק באף אחד מהם. אולי נצטרך לחכות לסרטו הבא כבמאי כדי לראות אם הוא הבשיל לכדי אמירה של ממש. עד אז בו נקווה שבפעם הבאה מישהו יכתוב עבורו טוב יותר את דמות הבמאי.