כולם מכירים את "Come On Eileen" (חובבי קווין סמית גם מכירים את סרט הפורנו "Cum On Eileen"). כל מי שראה VH1 מימיו גם יודע שבאשמת הלהיט האחד הזה נחשבים דקסיז מידנייט ראנרז באמריקה לוואן-היט-וואנדרז (One Hit Wonders) - סוג נחות במיוחד של קיום שמוחק את זהותך, מנתק אותך מכל קונטקסט, ומרמז לא סתם שהצלחת להכניס שיר אחד למצעד הפזמונים, אלא שלהיט אחד, ועוד להיט חתונות, זה כל מה שאתה. העובדה שהאמריקאים מסוגלים להכתיר אמנים בעלי קריירות ארוכות לוואן-היט-וואנדרז מבלי למצמץ, ולהתעלם לחלוטין מכל יתר העשייה שלהם, אינה חדשה; אבל במקרה של דקסיז זה חמור בהרבה, כי לא רק האמריקאים לא יודעים מה הלהקה הזו עשתה חוץ מהשיר המצחיק ההוא עם הכינורות והקליפ בו כולם מוזנחים ומסתובבים עם אוברולים בלויים - גם רוב שאר העולם פספס את גדולתה של הלהקה הזו.
דקסיז מידנייט ראנרז נולדו בבירמינגהם ב-78', והוציאו במחצית הראשונה של שנות ה-80 שלושה אלבומים: "Searching For The Young Soul Rebels", "Too Rye Ay" ו-"Don't Stand Me Down". קווין רולנד - הסולן ולב הלהקה - הוא כנראה בחור לא כל כך יציב. הוא פיטר את אחד מחברי הלהקה בגלל שהוא עשה מקלחת לפני יום הצילומים לקליפ של "קאם און איילין", אחרי שרולנד נתן הוראה מפורשת לכולם לא להתגלח ולא להתרחץ לפני הצילומים; והוא הצטלם לעטיפת אלבום הקאברים שלו, "My Beauty", בתחתונים סקסיים של אישה, ללא כל סיבה ניכרת לעין, למרות שכבר אז הוא היה גבר, לא אטרקטיבי במיוחד, בן 46.
גם את הנטייה של דקסיז להחליף תדמיות מאלבום לאלבום אפשר לייחס לאקסצנטריות של רולנד. הלוק הקיצוני ביותר של הלהקה, אגב, לא היה הלוק ההומלסי של "קאם און איילין", אלא דווקא מראה "ליגת הקיסוס" אותו אימצו במסגרת האלבום השלישי, שעל עטיפתו רואים אותם משחקים גולף בבגדים של סטודנטים אמריקאים מאיזו אוניברסיטה יוקרתית (באותה תקופה הם הצטלמו גם בחליפות של ברוקרים בוול-סטריט). כך קרה שאנשים שהכירו את דקסיז מ"קאם און איילין", הניחו, בטעות, שמדובר בלהקת נוודים מוזנחים שעושה שירים מצחיקים עם כינורות. אכן טעות מרה.
דיקסי צ'יקס
הסיבה להתכנסותנו כאן היום היא העובדה שבימים אלו יצא לדקסיז דיסק חדש בשם "The Projected Passion Review". הדיסק נקרא על שם מופע של הלהקה משנת 81', שהוצג באולם תיאטרון בלונדון (קונספט אותו הפט שופ בויז אימצו שנים מאוחר יותר). הלהקה הופיעה מול קהל יושב (והמום) והמופע כלל, בנוסף לשמונת חברי הלהקה, גם רקדנים וקומיקאים. עטיפת הדיסק מעוצבת על פי תכניית המופע, והדיסק מכיל את כל הקלטות הלהקה מאותה שנה, בסדר כרונולוגי, כולל שלושה סינגלים (איי-סיידז & בי-סיידז), קטעים מאותה הופעה, הקלטות מהרדיו ועוד.
שנת 81' הייתה בדיוק באמצע בין האלבום הראשון של דקסיז, שהוא מחווה נפלאה לנורת'רן סול (סוג מסוים של סול אמריקאי מהסיקסטיז, סביבו התפתחה סצינה פנאטית בצפון אנגליה), לאלבום השני, "Too Rye Ay", זה עם "קאם און איילין". אי לכך מכיל "The Projected Passion Review" כמה קטעים מהאלבום הראשון, כמה שנכנסו מאוחר יותר לשני (אחרי שהוסיפו להם איזה בנג'ו ופיזרו קצת קש מסביב), וגם קטעים שלא הופיעו באף אחד מהם וקאברים לכמה שירי סול. מההקלטות האלה אפשר רק לדמיין כמה מרגש היה לשמוע את דקסיז מבצעים בהופעה את "Respect" של אוטיס רדינג (כן כן, "אר-אי-אס-פי-אי-סי-טי" של אריתה פרנקלין). אם זה עוד לא הובן - לפני שדקסיז עברו לפאזה הנוודית שלהם הם היו, מה שנקרא, מורדי סול.
בשנות השישים מוזיקת סול אמריקאית שחורה הייתה הרבה יותר פופולרית אצל הנוער הלבן באנגליה מאשר אצל לבנים באמריקה, בין היתר בגלל שבאמריקה המוזיקה הזו הושמעה רק בתחנות רדיו שחורת, בעוד שבאנגליה לא הייתה בעיה כזאת וגם הקהל הלבן יכל להיחשף אליה. קווין רולנד גדל על סול ובמחצית השנייה של שנות ה-70 נכנס, כמו מרבית בני דורו המעודכנים, לקטע של Pאנק. לפני שהקים את דקסיז ניגן בלהקת Pאנק בשם ה-Killjoys, אבל זה לא גרם לו לשכוח שסול הוא הביטוי האותנטי ביותר לסבל ולכאב הלב של האדם הפשוט. המוני בני מעמד הפועלים באנגליה מצאו את נשמתם במוזיקת הסול האמריקאית השחורה של שנות ה-60, ורולנד בא להוכיח שאפשר לעשות מוזיקת סול קורעת לב גם אם אתה בחור לבן מבירמינגהם.
רוצי שמוליק
בגלגולם הראשון היו דקסיז מידנייט ראנרז ז'אנר של להקה אחת, ולז'אנר הזה אפשר לקרוא סול-Pאנק. זה היה רחוק מאוד מהסול תכול העיניים החלקלק של לבנים אחרים כדוגמת סימפלי רד, דריל הול וג'ון אוטס או אפילו ה-Style Council של פול וולר. הסול של דקסיז הוא יותר Pאנק מP-אנק, ומה שהיה הכי יפה ויוצא דופן בו, זה שרולנד מעולם לא ניסה להישמע שחור - אנחנו לא מדברים פה על הקומיטמנטס, חברים. בזמן שחטיבת כלי הנשיפה של דקסיז מילאה את החלל בסוויט סול מיוזיק, רולנד יילל בשיא הפאתוס בקולו החרד, הייבבני והמשונה.
השילוב בין מוזיקת סול שחורה מהסיקסטיז, סולן אייטיז עם קול באמת מוזר, ואטיטיוד זועם כשל חבורת רחוב שצועדת במסירות אחרי המנהיג האידאולוג שלה, הפך את דקסיז מידנייט ראנרז לאחת הלהקות המרגשות והייחודיות של זמנה. גם אם היחסים האישיים בינו לבין חברי להקתו היו בעייתיים והקהל הרחב התקשה לעכל את החזון שלו, דיקטטורת הסול הנוקשה של קווין רולנד מסמלת טהרנות מוזיקלית במובן החיובי והנערץ של המילה - לכו תמצאו עוד להקת פוסט-פאנק עם שני סקסופונים, טרומבון וחצוצרה!
יש האומרים שהאלבום השלישי שלהם הוא יצירת המופת האמיתית, אבל הדיסק החדש הוא סיבה מצוינת לחזור לתקופה המוקדמת של דקסיז, לשנת 80'~81'. אלבום הבכורה, "Searching For The Young Soul Rebels", ואסופת ההקלטות החדשה מאותה תקופה, הם פריטי חובה לכל חובב סול באשר הוא. חייבים להגיד את זה, כי לחובבי סול שלא מתמקדים ספציפית בנורת'רן סול, יותר מדי קל לפספס את הפנינים האלה (הם לא ניגשים למדף תקליטי האייטיז הבריטיים בחנות התקליטים כי אין להם מה לחפש שם).
כמה חודשים אחרי ההופעות האלה התפרק ההרכב, הנשפנים הלכו הביתה ובמקומם הגיעו כנרים שיתאימו לחזון הקלטי שרולנד בישל לאלבום השני, ששילב סול עם פולק אירי. אבל זה כבר סיפור אחר, אותו אספר בהזדמנות אחרת. באמזון מדווחים שביולי צפויה לצאת מהדורת דה~לוקס של "Too Rye Ay", שתחגוג 25 שנה ליציאתו, מה שנשמע לי כמו הזדמנות נהדרת.
מאז הפירוק של דקסיז ב-86' ועד היום הוציא רולנד שני אלבומי סולו בלבד. במשך שנות התשעים סבל מבעיות סמים וקשיים כלכליים, והאלבום השני שלו - אלבום הקאברים עם עטיפת הדראג המבהילה - מכר בקושי כמה מאות עותקים. ההתאוששות החלה רק בתחילת העשור הנוכחי. ב-2003 יצא לדקסיז אוסף והם חזרו לסיבוב הופעות, ולפני כשנה, בגיל 53, נכנס לפתע רולנד לעסקי המייספיס. הוא פתח לעצמו עמוד, בו אפשר לשמוע שיר חדש בשם "It's OK Johanna". הוא כותב בלוג, מספר שהוא עובד על ספר ומבטיח שאוטוטו יוצא לדקסיז אלבום חדש - הראשון מזה 22 שנה! זה נשמע מאוד מבטיח, רק צריך לקחת בחשבון שהוא מדבר על זה כבר כמה שנים. אנחנו, בעזרת השם, נבדוק מה עניינים איתו שוב ביולי.
Dexys Midnight Runners -
"The Projected Passion Review"
(Mercury/Universal)