כמעין המתגבר

עין הכמהין / ואן נויין

אדם קם בבוקר בעיר אחת ומחליט לשנות זהות. הוא יהיה אישה היום;
ש??ער האישה רולדה עם קשקשים של פרג. מצחה גורד שחקים. פיה מנורת ניאון. עיניה פטריות כמהין. ידיה פקוחות, מושטות בהיכון לאסוף ולברך אנשים עוברים מולה על המדרכת. עתידה במה שהיא נוטלת והחלטותיה מטרידות.
היא נשענת על עגלת קבצים. העגלה מתרחקת ממנה והיא נופלת. אנשים בוהים בה מעבר לזכוכית, מחייכים בהתביישות וממשיכים ללכת. היא אוספת את עצמה מהרצפה ונעמדת לגהץ את שמלתה, מושכת את העגלה ומטייחת ומטנפת את מצחה; "העניינים לא יכולים להמשיך כך", היא נאנחת וחוזרת אל הדלפק.

כך היום עובר ובדרך מקרה, נעלמה לאווה הראייה בעין אחת ונאלצה לשרטט בלי לאמוד את הזוויות. יעקב יאמר לה שתפסיק להתעסק בתוכנת המשרד ושתלך אל הקנבס, כי עין כזו עוד לא התגלתה. אווה תשיב שתשקול זאת ולעת עתה תלך אל הרופא - שיבדוק הדוקטור את כישוריה.
יצאה מן המשרד אל השדרה, לכיוון בניין הרפואה. בחוץ, יום שמש יפה ואווה מחליטה שתשב על ספסל ותבהה קצת בכביש. תנסה לבחון דברים על החולף מולה ואיך זה מתרשם עם עין עצומה אחת.
לידה, קהל גברים מעונב, עם כוסות קפה קר ביד, מתחילים ללחשש, "זו היא? זו היא?" מתבלבלים.

שמועה זו הביאה להתעוררות זכרים רבים. התאספו כולם בצומת המרכזית וצהלו; הם תיארו קווי מתאר והגו תוכניות פעולה. העיר נתנה לה דממה זמנית לקראת מלחמת התורה החילונית. ובבוא הערב, עדר מעלי גירה ביצעו את הלוחות וצעדו אל ביתה עם שלטים ומקלות ופרחים. שירים כתובים על מצחם בדם. נהמו, "אנחנו כאן! אנחנו כאן!" החלו מתדפקים מזיעים ומטונפים על דלתות ומרעידים חלונות.
אווה שבה מבניין הרפואה כשהיא אוחזת בניירת תוצאות בדיקות ובשקית של סמים. חלפה על יעקב, שנשען בבטחה על עגלת הקבצים. חייך אליה ונופף בידו בחביבות. הפריח לעברה נשיקות ועיניו רומנטיות הלאה לאיפה שם, רחוק. אחר התאושש והמשיך לנופף לשאר העוברים.
מול ביתה, היא מביטה בסערה האנושית שנקרתה. היא הודפת ופורסת את דרכה אל הפנים. אווה נמשכת אחורה באלימות, שמלתה נקרעת, שערה מתפזר מפקעתו, גרגירים נופלים מראשה. אווה ממהרת לסגור את הדלת ולהישען עליה באימה. בחוץ, רעשים עדיין. לחנים מתנגנים והביאו גם תופים ושאר תגבורת.

"תפתחי", הם זועפים ורועמים. "את מעניינת", קוראים. במקום לציית, צנחה אווה עירומה אל המיטה וסתמה את פיה ואטמה את אוזניה. היא מסממת את החלל שלא שומעת בקללות אובדניות על פגרה ובצורת. "העניינים לא יכולים להמשיך כך", מחליטה והתרוממה בכל זאת. מביטה אל מעבר לחלון, פרצופים מתועבים מרוחים על הזכוכית, בוהים בה, החשופה. אווה מתעלמת ממבטם המפליל והוזה כרי ערוגות דשא ממחוזות הזיכרון של יעקב. ופה המקום לספר ששני ילדים מטופשים וחסרי משמעות, עם עיניים הפכפכות, עם הגב אל הקהל, כחכחו בגרונם והחלו יורקים הרחק באומץ אל המכוניות שעל הכביש. "אדם החליף זהות! החליף זהות!" השתעשעו הילדים ברכילות. מבטיחים לעצמם הפרחחים, שכשהם יהיו גדולים - הם יהיו עשירים ומפורסמים מאוד.
אווה שולפת את העין המקולקלת שלה ומניחה אותה על אדן החלון, שתצפה על המופרעים. הביטו הזכרים בעין המרתקת, ריר בשפתיהם והם מכריזים מחירים על העין הזו. צועקים, "תפתחי. תפתחי. נקנה ממך את העין הזו". אווה נדרכת מהעניין ושבה לפקוח את החלון.
כולם בחוץ, צועדים לאחור ביראה.
"טוב, אבל העין הטובה נשארת אצלי", מכריזה ברוב משמעות וידיה על מותניה בקשיחות. צווארה מתעבה. מעבר לשקט שהשתרר בהצהרתה הזו, הבליח קולו של אחד - ידוען של המקום; במאי, תסריטאי, משורר, עיתונאי, עורך, שחקן, זמר, דוגמן, "אבל גם את העין ההיא שלך", קרא הלה והחל צועד לכיוונה בהתברווזות, מנופף בשטרות ובחוזים. עיניו זוהרות וגופו בריא והוא מדופלם בגינוני ההתנשאות.
השאר מריעים לו ומתכופפים לפניו. "שייקחו הם את הרקובה, אני רוצה את זאת", מצביע בהחלטיות אל עין הכמהין שנותרה בביתה. הוא מושיט ידו בתשוקה, לחטוף ממנה את שלה והיא נבהלת וסוטרת לו. "ג'נטלמן", נובחת והקהל משתולל מהנאה וצוחק אל המחזה. "זו העין, עדיין בריאה בגופה", מבארת לו. "שום כסף לא ייקח ממני את המיטב שבי", ומגרדת בראשה, קלחת במצחה ופרג צומח מחדש על חוטמה. כאן הוא מהסס. האחד הידוען (במאי, תסריטאי וגו') מהרהר ושולף הצעה חדשה, "תני לי אותה ואעשה אותך דמות ידועה בציבור, תהיי עיקרית אצלי. אתעסק רק בך, לא תהיי פרובינציאלית יותר".

אווה מתרגשת, ואין אלה הקישוטים החיצוניים והגינונים אצלו, אלא נדמה שבאמת הרגישה בשורה אחרת במילותיו. ניגשת אל הדלת ורואה את כולם כבר עוטים אל המבצר, זורמים אליה במהירות והיא מסננת, "פנימה! נו, כנס כבר!" והוא נכנס יחיד אל מפתנה.
"יפה", אומרת משולהבת וסוגרת את הדלת, "ואני ילידת העיר, לא פרובינציאלית ממילא", ממשיכה. הולכת להזליף בושם על עצמה; "פשוט לתלוש את זה ולהגיש לך כך סתם? כך סתם?" שואלת באופן מרושע.

האחד הידוען, מסרק את שערו הסתור על עיניו ומשפשף את מבטו הזוהר. "אעקור את שלי ואשים את שלך במקום זה", אומר מחושב. הוא ניגש אל המטבח מחטט במגירות, שולף כפית קינוח ומתחיל חופר בעיניו. "בחיים לא הרגשתי כך", אומר נלהב ושוקק. כשגלגל עינו הזוהר יוצא מהחור ומדלג אל ספל הקפה שעל השיש, הוא מושיט אליה את ידו, "תני לי. תורך". אווה עושה כמותו וכעת היא עיוורת, מגישה לו את מאורה, "לפחות אני מריחה טוב", מכריזה נכה.
ברגע שהתקין האחד הידוען, את עין הכמהין אצלו, הבחין בראשו - איך זה נלחץ ולאט לאט מצטמצם אל תוך מרכז פניו.
אווה לדידה, נזכרה ששקית הסמים שלה על הרצפה ברחוב, לצד קרעי התלבושת שלה. מיהרה אל כיוון הדלת, מגששת את הדרך. בעילגות היא פותחת את החלון וקוראת אל הגברים שבחוץ, "הסמים שלי. תחפשו לי. תביאו לי. אני לא רואה כלום". וההם מתכופפים לארוז את חפציה הפזורים ומגישים לה. הם גם מנצלים את ההזדמנות לגעת בש??דה ונוגעים בשאר גופה. אווה חוטפת וסוגרת את החלון, נועלת את התריסים ומתרווחת. בולעת מהר את הכדורים.
"כואב לי הראש"' אומר האחד הידוען ואוחז בראשו; מרגיש שנעלם עוד רגע. "אני גם לא רואה כל כך טוב. נדמה לי שאת גבר"' הבחין בה מטושטשת והיא שרועה על הרצפה, מושיטה ידה שוב אל אדן החלון. חופנת את העין המקולקלת ומגישה אל פיה בתאווה. "מה עוד?" שואלת בהתחסדות. הוא איננו יציב, רועד ונופל לצדה.
"המוח שלי כמו רחת לוקום", הוא ממלמל שיכור בעוד אווה נוגסת בכמהין. "נפלא. נפלא. תספר לי עוד", והבטיחה שעוד רגע תאכל לו את המוח המתוק.
"ואם יש בך אהבה להעניק לי--" כעת היא מבקשת בפלרטוט את ספל הקפה שעל השיש, וניאות להביא לה.
היא מגששת על הרצפה ורוצה לגעת בו. גוררת את גופה אליו. "הכדורים מתחילים להשפיע עלי", חשה בדמותו הרוכנת אליה וספל קפה ביניהם. אווה לוגמת מן הנוזל החם ולועסת לו את העין. "נשוחח על היקום", היא לוחשת ובפיה הבל הקפאין. "תתקרב אלי", מתבטלת והוא משתנק ורופס, רוצה לגעת בה ונתקל בספל ונשפך.
"איך קוראים לך? בת כמה את? מאיפה את?" הוא שואל. הוא מדבר על אהבה. הוא מבולבל, הוא נכלולי והכול משתנה בו. הוא מאבד צלילות ומסיח את דעתו, נמשך אל הריח. "אני מכאן", היא לוחשת והם מתעלסים בגרגרנות איומה ומתהפכים ומשתנים. משרטטים דברים של עכשיו. "מהעיר הזו", משיבה שוב מתייגעת. ראשם קל על גופם, "אני אוהבת את העיר הזו". בחוץ, שריקות ותפילות בינתיים. ההם שולפים עמדות, בהיכון מתכוונים. הפרחחים המטופשים חסרי המשמעות, בולעים את הרוק. "כעת, הוא אדם שוב! וזו חוה!" הם מציצים וקובעים. מאחורי גבם, פקק מכוניות אטי ויציב.

בסוף הכביש הארוך, ארובת רדינג.



ואן נויין, ילידת 1982. נולדה בישראל למשפחה וייטנאמית. עוסקת בכתיבת שירה ודוגמנות. כתב העת מעיין לשירה ואמנות יוצא יחד עם מערבון, מגזין לקולנוע, וחוגג את יציאת הגיליון השלישי ביום שישי, בין 14:00 ל17:00 בלופט של קסטיאל, שוקן 27. כניסה חופשית.