רואה את הקצוות

גלגל הצלה של נולד למעוד – הניצול של הפורמט הגרפי של גלגל ההצלה מתוכניות ה"נולד ל...", ששייך לקשת, והיישום של האמירה הסאטירית בתוכו, הם שהפכו את המערכון הזה למוצלח כל כך, כמעט כמו כל מערכוני הקדם-כותרות העונה.

אולפן פתיחה – מגמת חיזוק מעמדה של אורנה בנאי נמשכת עם אילנה דיין, שכתובה מצוין ומשוחקת בינוני. בכלל, קיימת תחושה שבניגוד לאימוץ הדמות המוחלט של אלי פיניש, נניח, בנאי נראית כל הזמן כאילו היא משחקת. גם מעמדו של דב נבון נראה ככזה שנמצא בשלבי שיקום בתוליים עם חזרתו של השוטר הכלומניק החביב.כניסתם של האחים פריניאן מכניסה טעם רע, גם בניסיון הכושל שלהם לטבוע את הביטוי "זה פריניאן", אולם בעיקר עם המבטא הפרסי שמודבק לסוף כל מילה שלהם. תגידו, אתם "ארץ נהדרת" או "מה קשור?"?. ואם כבר מסכנים את שלום התסריטאים ומכניסים את הדמויות של האחים פריניאן לתכנית, אז בשביל מה, בשביל להגיד שאמא שלהם יודעת להכין סבזי? טוב שלא דחפו כאן גם איזו בדיחת קמצנים על הדרך. לא היו בוועדת זיילר דברים יותר רציניים שאפשר לייחס לשניים? וחוץ מזה אין עוד שירים חוץ מ" We Are Family" של סיסטר סלדג'? (השיר שכיכב גם קונדליסה רייס נכנסה איתו פעם לאולפן).

זהבי מצחיק, פחות בזכות הטקסט שלו ויותר בזכות פיניש המעולה והשוטר אזולאי – אסי כהן נראה שתי טיפות שייקה אופיר - הוא אולי פואנטה סאטירית אבל קצת תמוהה – לא מספיק מרגשת, בוודאי שלא נוכח הסצינה המקורית מהסרט, וגם לא מספיק מצחיקה. מה שכן, פתיחה קצרה.

ג' יפית עם נשק חם – לא רק תזמון שליפתן של ג' וכלתה, מאיה ישעיהו היה מעולה, אלא גם ההכלה של דמויותיהן המעולות על פרסום נשק חם כולל הניואנסים הכי דקים.

פריצת אולפן שניה – נוכחותו של טוטו תמוז וההעלבות המיותרות שספג, הרבה יותר מהממסד שמקשה עליו וחפץ ביקרו אך ורק בגלל רגליו, העיבה על קטע לא רע בכלל. רוחמה אברהם היא לימור נטולת שיירים מזרחיים (עם פנינים "מספיק חכם דיו" ו"כנסת פרינד"), ביבי תמיד משעשע, גיידמאק בינוני (יש משהו בעייתי באניגמטיות שקורנת מדמותו, שמקשה לכתוב אותה לא פלקטית. ועדיין בשבוע שבו הוא מקים מפלגה אי אפשר שלא להתייחס אליו). ואז מגיע אלי פיניש, ששוב טורף את הקלפים כאביב גפן, שקורע גם במימיקות, גם בטקסטים שלו שהפכו ל"ארומתיים" - "אתם רוצים זיכוי?" – ובעיקר בכניסה המוצדקת במכירה הבעייתית של היצירה שלו לרשת הקפה, שאת טוטו תמוז לא בטוח שהיתה שמחה לשרת (אבל להעסיק בתור עובד מטבח, בכיף). הכניסה של מיקי קם מיותרת. החיקוי אמנם מצוין והשפגאט בכלל עשה לי את זה, אבל קריאות הטיפטיפ וטיפטיפון החוזרות ונשנות – פעם שנייה אחרי ה"זה פריניאן" שבכוח מנסים להחדיר ביטוי - מביאות את העצבים.

אס-אמ-אסים – אורנה בנאי ודב נבון – שוב אתכם, שוב אתכם – מצוינים. היא ככותבת הממורמרת של מדריכי התנהלות בעולם האס-אמ-אסי ("גברים ממוטורולה, נשים מנוקיה") והוא כתלמידה כושלת שעוברת בפעם החמישית את הקורס. הניתוח של "ערה?" היה מדויק ומצחיק במיוחד ואפילו הכניסה של רן דנקר היתה מפתיעה.

פילוס בתיאטרון – לא לחינם שובצו פילוס וחבריו במשבצת שמיועדת לבלוג. לא לחינם בפעם האחרונה שסלדתי מדמותו איבדתי שני חברים. יש לי הרגשה שכשתיגמר העונה, הוא יהיה הדמות שתישאר אתנו. אז ככה – דמות הערס המצונן של אסי כהן מצחיקה מאוד, ובייחוד התחנונים המבריקים שלו, כשהוא פונה ללב – "אדון דה-רבנן, אני פונה ללב שלך – אמי עליה השלום לוקה בגבה", או ביום שישי האחרון – "אדון הסוכן זכרונו לברכה ואלמנתו,אני פונה ללב שלכם". כן, אני מודה, גם ה"מצ'עמם לי" כבר תפס אותי. הבעיה שלי עם המערכונים האלה – עד היום - היתה גדולה יותר מרפליקה מצחיקה – הם הדיפו ריחות של הומור ממוחזר וסטריאוטיפי, בייחוד עם המורה של טל פרידמן, שהיתה נכנסת בכוח בסוף ומביאה את המערכון למן פואנטה מיותרת. והנה, ביום שישי האחרון, מישהו החליט לוותר סוף-סוף על המורה, ולהוריד במינון המבטאים והערסיות ולהתמקד יותר בישראליות המכוערת אך כובשת של שימי נטו, בתוספת שחקנים שוליים כמו תיקי דיין ועודד תאומי. זה עבד .

* אם קיים בלבול בין שימי לפילוס, הרי שהוא נובע מדיסאינפורמציה שנשתלה באתר של קשת שמציגה את פילוס כגיבור של המערכונים, למרות שמדובר בשימי. או בפילוס.

אין גבול לאהבה - כל תכנית שמופיעה בה שורה כמו "אתה בא ל'יוסי דגים' לרדת על איזה ברבוניה?" לא יכולה להיות באמת רעה.