תמונה וטקסט

באותו יום, ליד חור הביוב, הגעתי לרמת טבעיות מוחלטת. פשוט לחצתי את ידו של זה העומד ממולי, של זה העולה באש שממולי. הוא ניגש אלי, וקרא בשמי.

להגיע לרמת לחיצה טבעית זה דבר קשה. להגיע למצב הכי שטוח, ראשוני זה דבר שקיים רק בפעם הראשונה, אחרי זה אתה עובד להגיע אל זה, אבל אף אחד לא יבחין בכך; שטיחות סיום הסיבוב קיימת רק בשבילך. "כשתגיע לפינק פלויד, אתה תעלה באש עם הפרויקט שלך", אמר.

ברוך בואך אל המכונה.

לא שחררתי את ידו. למרות שרצה. לבטח רצה. זה התפשט לו על החליפה, אבל לא על כולה. הוא שמר על מרווחים. הם תמיד יודעים לשמור על מרווחים כשמדובר בעצמם, ככה הם שומעים את ההד של עצמם. אחרי זה הם בורחים.

"יש לך פרור של פרוג מתחת לשפה", אמרתי לו ושיפרתי את אחזקת היד שלי. רציתי לראות איך הקרקפת שלו נשרפת, איך האש מתיישבת לו על המח ולא יוצאת משם לעולם (שלעולם לא תצא).

****

אף אחד לא יודע איפה אתה.
כמה קרוב או כמה רחוק.

****

לפעמים נדמה לי שאנשי לחיצת היד אינם אלא סתם כאלה הרוצים לעשות זאת בשביל עצמם. להגיע לרמת לחיצה טבעית זה דבר קשה. להגיע למצב הכי שטוח, ראשוני זה משהו שאני עמל עליו מדי יום ליד חור הביוב, לשם הכל הולך. מדי יום אני מחכה עם אותה חליפה.

"אני הטוקבקיסט הקבוע שלך", אמר.
הנה, עוד אחד שיודע.
"אני מחכה לך תמיד מאותה מקלדת", אמר.
הנה, עוד אחד ששולט.
"זה הפריע לי מה שההוא מתחתי אמר עליך שבוע שעבר", אמר.
הנה, עוד אחד שמתקן את 5.
"אתה יודע שגם אתה לא קיים בדיוק כמונו", אמר.
6, אתה צודק. אני יודע.


****

הוא רצה לתת את ההערה שלו ולברוח. הוא לא הסתכל לי בעיניים כדרכם של נותני ההערות, אבל לא נתתי לו לברוח. סגרתי עליו אצבעות, כפיתי עליו את מה שרצה להגיד. הוא רצה למלמל משהו מתחת לשפם (הוא יישאר פה עד שיגדל לו זקן). הצעתי לו סיגר אפילו. את האש ממילא הייתה לו וגם ככה אני אף פעם לא מסתובב עם מצית או גפרורים, זה חוסך לי תנועה מנייריסטית של חיפוש אש בכיס החליפה.
קח סיגר, יש לך כבר אש.

****

אני זוכר שזה עלה לאט.
בהתחלה זה היה רגוע, חללי אפילו. אחר כך הופיעה הקדמה (היא הייתה ארוכה, אנשים שיודעים את סוף המשפט שלהם מכינים הרבה זמן את הקרקע בשביל שהסיום לא יכאב), ולאחר מכן משפט שחוזר במונוטונית.

אחרי זה תופים וידית ויבראטו בין המשפט המונוטוני, אחרי זה דיבוב של מחשבות של זה העומד ממול (גם זה סוג של הכנת קרקע על מנת לא להיפגע) ואחרי זה הדבר עצמו.
אתה זוכר איך שהיינו צעירים?

****

תזרח.

****

החזקתי את ידו והסתכלתי איך הוא עולה באש.
"היית מת להיות כאן באמת", אמרתי לו. "הלוואי והיית כאן". זה עלה לו מצדו השמאלי של הרגל, אחרי זה מרווח, אחרי זה ליד ולכתף, אחרי זה מרווח. בסוף זה הגיע לראש. גם המסגרת שסביב לתמונה, לסיטואציה, התחילה לעלות באש, אבל הצלתי אותה. בפעם הבאה אתן לה להישרף. אפשר להגיד שזה התחיל משם בעצם.
אתה חושב שתוכל לספר?

****

באותו יום צליתי את הטוקבקיסט שלי באש. הפכתי אותו מצד לצד, אחרי זה שחררתי את ידו, ונתתי לו ללכת. היה לו חתיכות של פרוג מתחת לשפה, גם הן נצלו. אף אחד לא יודע איפה אתה, כמה קרוב או כמה רחוק.

*מספרים שפתאום הופעתי בחדר הכתיבה שלי והצעתי את עזרתי. סירבתי.

Pink Floyd , Wish You Were Here, 1975