שינויים בהרגלי הצריחה

יש כאלה שמכירים את השיר הזה מתוך הפיוט "עת דודים כלה", יש כאלה מתוך הסצינה בסרט "מתחת לאף" - עם אותן שבדיות מהאכסניה שלא הגיעו - יש כאלה שסתם מכירים את השיר, ויש את כל המכלול; זוהר ארגוב, מגניב בקשה אחרונה לזו שלא באה אל גנו. ככה, בין הפיוט "עת דודים כלה", מופיע איזה "וואלאק" קטן, נותן דאחלה לטקסט ומבקיע גול לשער אחר, ברוחב המגרש. אווירת פריפריאלית של בית כנסת, שבת בבוקר וזוהר ארגוב מנשק ידי מכובד ובאותן הזמן מגניב מבט לאיזו מישהי שיושבת על הברזלים. וואלאק בואי?

* B-side- אפשר גם לנסות את "היידה שגרירים", מהשיר "סוד המזלות", הדעות חלוקות ל"היידה שנקירים".

אחת שתיים שלוש ו? בום! הספירה הזאת לא הייתה טובה יותר ולא תהיה; זקני צפת המייצגים הכי נאמנים של דור רוקסן, מושינג, מונינג ושמוזינג. קצת אחרי "בר מצווה חוגגים באולמי שושן היקרים", "מדוע שיקרת?", "אל. איי", ועוד מטעמים מהקסטה המחתרתית והשמעות גנובות אצל קוטנר; קצת אחרי פתיחה של לוטנברג מ"בלאק דוג" של זפלין, מאור כהן מביא את מלוא הגרון וגורם להתחדשות הרוק הישראלי באותו שיר, ששנים לפניו עשה את הרוק הישראלי. מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? את אותה הצעקה רק חזק יותר.

*B-side – אפשר גם כל דבר מהקסטה הראשונה, אבל זה באמת כבר B-side

תחילת דיאלוג גיטרות, כמעט כמו רכיבה מקבילה על סוסים בין אהוד בנאי ליוסי אלפנט, זה לצד זה; שני סוגי נגינה, שני סוגי סאונד של גיטרות. ואז שחרור הפרא; לך אלפנט. בסוף באמת הלך.

כשאתה מחמם את עצמך, אתה לא זקוק לתשובות; אתה מדובב את הצד השני שממולך ועובר איתו תהליכים בלי שהוא בכלל יידע. זה לא מובן, הא? אני לא אחכה לכם; 5:30 בתוך השיר, אחרי שכל העיר כבר צחקה עליו, יהודה עדר מוריד את הווליום ומכניס את שלום חנוך לסיטואציה כמו אומר לו "אני לא הייתי מוותר" ומשם שלום כבר עושה את העבודה בעצמו, כשהשיא מגיע ב6:03, הוא לא מחכה לה, היא כנראה אומרת משהו, והוא מחזיר ב-"הא?", כזה שמגיע עם אצבע על האוזן, כזה ששומע, אבל משחק אותה לא. היא הייתה לו אהבה שקטה, עכשיו שתלך לחפש.

הו, מה קשים הם חייו של מר גוסקין; קומתו הייתה נמוכה, ולא רק זאת שהיה נמוך, צריך היה הוא להתמודד עם תרתי משמע מכביד ומטאפורי; החיים עברו מעליו. שיר שכולו פסימיות ומוות ידוע מראש של אדם שיצר זאת בעצמו, שיר שמחולק לשלושה חלקים; מירי אלוני בתחילה ואלי מגן בסיום, אבל גבי שושן הוא זה שבאמצע כבר מגולל על גוסקין את סופו. 2:30 בתוך השיר, גבי שושן וזוהר לוי מאייתים טיימניג מוזיקלי מהו; "לבדו" גבי שושן צועק וזוהר לוי סוגר את מצילות ההיי הט בו בזמן, חונקים את גוסקין ובו בזמן משחררים אותו אל סופו.

*B-side – אפשר גם לתת כבוד ל"יופי!", אותה הערה ביניים שחוזרת בין לבין בשיר "להשטות לפעמים" של גבי שושן.

שש דקות בתוך השיר והמלך אריק הראשון עושה משהו שלא עשה ולא יעשה: צועק. שיר שמתחיל ונגמר בנגינת פסנתר ג'אזית של זיגי סקרבניק (השיר מוקדש לזכרו) ונשיקת כוסות לשם אווירה, נגמר בצעקות שאחריהן באמת מה שנדרש זה רק תה מול הטלוויזיה בשביל הגרון. קטע מרגש. שיר מרגש.

*B-side - אמנם אורי זוהר, אבל אם כבר אז כבר: צעקות הביניים, "למה לא?", בשיר "שחק אותה", הם מאסטרפיס מפיל מצחוק, הוא עולה ועולה ועולה...

דני דותן פותח את התקליט המצוין הזה של הקליק באגו טריפיות, כי מה יותר אגוטריפי מלצעוק "איגו?". שיר על מלחמות פנימיות ופסיכולוגיות והבחירה בהגייה הלועזית של המילה "איגו" ולא כ"אגו" גורמת לשיר להיות כביכול על בנאדם שזהו שמו, ולא על המושג עצמו.

הדבקה של קהל-הופעה חיה לסוף של שיר זה דבר שגובל כמעט בפארודיה עצמית, אבל לא אצל קלפטר וירוסלב יעקובוביץ', שכן זה היה רעיון פשוטו כמשמעו כמו שזה אמור להישמע; הופעה חיה. קלפטר, כמו שרק הוא יכול לעשות, כותב על מישהי מחוף גורדון, ולעזאזל, צמצום המחייה והזכרון הפרטני הוא עצוב כי בסופו של דבר הוא נשפך לחוף גורדון בו יש גיטריסט שמחכה עם סיטואציה.
משחק האהבה-מי שנכנס יוצא נפגע ואין אמת אחרת, גם כשהדביקו לך קהל דמיוני שלא תרצה שתלך ממנו בסוף ההופעה; "תודה רבה להתראות" ראשון של נימוסין ואז "תודה רבה, תודה רבה", חסר סבלנות כלפי קהל מעיק, משחק אהבה שבין אמן סגור לסביבה. פרדוקס מתמשך.

שיר ה"ינטי פרזי" הכי גדול אי פעם (חשיש) מסתיים בקביעה של קראוס לגבי השיר שלו; "קלאסה!" הוא צועק במבטא ספק רוסי, ספק רומני. נשמע מופרך? טוב, זה היה אחרי שהוא הסתגר בחלקת אדמה בנבי סמואל, איים בנשק על חיילים שבאו לפנות אותו, ומשם הלך לכל. אירועים שגרמו לו להקליט סשן של שישה שירים פרועים, מצחיקים, ביקורתיים, גנובים ומסטולים.

*B-side - ואם זה לא מספיק לכם, חכו לסיום התקליט, שם קראוס כבר מושך את הביצוע שלו ל"אמא אדמה" של הביטלס עד זוב; "נגמר הסרט באולפן... נקרע מיתר באמצע שיר... גמרנו את הצד השני של התקליט רבותיי"

מה כבר אפשר לעשות אחרי פתיחה כמו "מנסה להתעלם אך המציאות תופסת/ אמא חולה ואבא חסר אונים/ הולך בדרך הזאת המטורפת/ כל כך הרבה לילות/ כל כך הרבה ימים/ תני לי סימן לרגע תני לי את כף היד/ הולך וממלמל איך זה מבלבל/ אני זקוק לך". נשאר רק לצעוק, כי כשהמילים והרגשות עולות על גדותיהן, יוצא מה שהצטבר בפנים; יוצא בצעקה שלא מותירה שום מקום לדמיון; האמן המיוסר, הפריימל סקרים (שיטת טיפול שנשענת על צעקות) הכי ישראלי מגיע בשיר מתוך תקליט מופתי.

ראסמי עלבון. ערן צור נוזף וננזף בעצמו ועל ידי עצמו; לא צריך עוד מישהו לידו כשהוא עושה את העבודה. תסביך אמהי שמגיע עם דיקציה ומימיקה ערנצוריות ואתה כבר בסיטואציה מבלי שעשית כלום; זה נח לו במרכז החדר. 3:02 בתוך השיר וערן צור מביא את "בגללך!", אבל העלבון עדיין גדול וקשה.

אלפנט לא מצליח למשוך את הצעקה של עצמו ובקושי בא לקחת את עצמו מידי עצמו. נשמע מסובך? תשמעו אותו צועק "ואלי זה יעזור" ותראו איך המילה האחרונה מחולקת לשניים, ומגיעה עם פאוזת נשימה בשביל למשוך את המילה מעלה, אבל גם זה לא מצליח.

רצועה שכולה צעקות, בכיות, התנשפויות, זעקות, צחוקים. גרוניך על טריפ רע של ל.ס.ד ומוקלט בלי ידיעתו על ידי הטכנאי ולאחר שמגלה זאת הניצרה הנפשית משתחררת. המילה "פאק" חוזרת שוב ושוב בזעקות שבר ותחנונים, ומנוגנת לאחור (בדיעבד) ברוורסיות של משחק אולפני.

הצעקה הכי כנה של הרשימה הזאת. היא עזבה אותו (בשיר אחר הוא מתפלל שהיא תשאר לבד לנצח) והשאירה אותו עם אגרסיות תגובה ראשונה (כמעט ילדותיות ולכן אמיתיות), שיוצאות כשאתה פגוע; זיבי! רק אם תתחנני אלי. ולחשוב שיש עוד כדורגלנים שלא מודים שהם רוצים שהקבוצה שלהם תפסיד אם הם לא בהרכב.

מלחמה בין מפיק מוזיקלי לבין זמר, כשזה האחרון רוצה לשיר עם האוזניות, מסתיימת בצעקה של האיש הקשה באותם ימים, מתי כספי, "לא, זה לא יעזור לך!". מאחורי הקלעים של מאחורי הזכוכית כפתיחה של שיר.

B-side* - אותו טריק אולפני של לפני תחילת שיר מופיע גם בתקליט הפעמון של כספי; "מי שגמר לכוון שיפסיק" הוא אומר לנגני המיתר לפני תחילת "הנה, הנה"
זה לא יעזור!

"אויי, לידיוש!", צועק גידי גוב בסיום "לידיה הלוהטת" עמוס המעברים והצמתים. זה מגיע עם צביטה בלחי, כזאת שאתה לא יודע מה לעשות עם זו העומדת ממולך; חרמנות מצלולית שמגיעה עם ש' חיבתית בסיום שם של בחורה וגידי גוב מסיים את הדהירה של לידיה כמו שצריך.

זה מתחיל עם גיטרה עם טראבלים בצורה של מיגדל פיזה ונגמר עם משפט של זמר, שכמו מתעורר בזיעה וצועק את שם השיר. השפה זזה בין עבר, הווה, עתיד, חזיונות, ומסקנה. כשפישוף צועק ב 1:37 "הההאאאא" אתה יודע שהוא עלה על משהו, אבל אתה גם אף פעם לא תדע על מה (וכמו תמיד הבדיעבד עוזר לעשות אנאלוגיות; רצח רבין ו"האחרי"? טוב, זה תמיד שם לעזר להדבקה כוחנית על כל נושא בארץ שלנו) באותו הזמן. שני דברים באותו הזמן, וזהו כוחו של הטקסט הזה. הכל וכלום בשיר של ארבע דקות וארבעים שניות.

כן, אומנם שיר באנגלית, אבל היי! שנשאיר אותנו בלי איזה זילבר? בין שירי הרוק הכי טובים שאי פעם ידעה המדינה; בלאגן זילברי מובהק, אסוציאטיבי, אבל מסודר בדרכו שלו. פסנתר מונוטוני, חצוצרה עם מפוח ובעיקר פתיחת שיר, שמגיעה משום מקום ובסופו זילבר נותן את ההברות שרק הוא יכול לזלבר, עם דיאלוג של להקה שכמעט ולא עומדת בקצב .

B-side - כל באדאדיאה שקיים באחד מהשירים שלו.

לפני שזאת כבר נהיתה "הצעקה" שמחכים לה והורסת את השיר, כשיר - בגלל אותה ציפיה - הצעקה הראשונית הייתה שם בשביל לזעזע, גם אם כגימיק. אביב גפן דופק אמירה ומנפסט דור שלם. ומשם? ישר לקלפי בכיכר של דיזינגוף.

ואיך אפשר בלי זה. אולי הסימן שמבדיל בין "הפלגה לקהיר" של מדנס, לבין הרכבת המשינאית. "גילה-גילה, בוצ'ר בודי", יובל בנאי אומר והשיר כבר ישראלי נטו. יש שירים שבנויים בשביל המעבר שבתוכם, ומסביבם היוצרים בונים שיר שלם (עיין ערך פרנץ פרדיננד), אבל אצל משינה זה נראה כאילו השרוול דיבר וזה יפה


*לא נכנסה לרשימה אבל יכלה (כי לפעמים צעקות וסאונד של פטישים שואתיים זה כמעט אותו דבר) "דורלקס סדלקס". . עדיין.