תינוקה של רוזמרין

לפני זמן לא רב כתבה הסופרת הישראלית רונית מטלון מסה בשם "סוף הסיפור?" ובה היא מביעה דאגה לא מבוטלת מהיעלמותו של הסיפור הקצר מעל פני המפה הספרותית שלנו. "מדוע מוותרים הסופרים הצעירים עליו מראש", שואלת מטלון, "עוד לפני שהתנסו בו, ומיד פונים לרומן? וההוצאות שלא מתלהבות ולפעמים אפילו נמנעות מלהוציא קובצי סיפורים קצרים?" לפי מטלון, הסופר הישראלי כבר לא רואה עצמו כמי שזקוק למסלול חניכה טבעי, מסודר והדרגתי בו הוא מפרסם בתחילה סיפורים קצרים בכתבי העת המובילים ולאחר מכן הוא מקבץ אותן לקובץ סיפורים ראשון שיכול להעיד על בשלותו של מספר חדש ואז ורק אז הוא יודע אם הוא והקהל הרחב מוכנים לכתיבתו של רומן שלם.

ניצן ויסמן וספרו 'על גבול יערות הרוזמרין' שייך דווקא לדור הישן. קובץ סיפוריו מעלה באפי את אותו ריח ארכאי שמטלון כל כך מתגעגעת אליו, קובץ סיפורים ראשון שמביא לנו קול של מספר חדש ומעניין. ייתכן מאוד שמקטרגיו של ויסמן יצביעו על חוליות חלשות בין ארבעת הסיפורים המקובצים, ויאמרו שארבעת הדמויות שעומדות במרכז הסיפורים השונים מזכירות מדי אחת את רעותה, ואולי אפילו את דמותו של המספר עצמו. ייתכן מאוד, אבל מאידך ניתן לומר שדווקא העיסוק הממוקד של ויסמן בדמויות גבריות בודדות ומבודדות מזוויות שונות היא נקודת המפתח שמאפשרת להבין את יופיו של קובץ הסיפורים הזה ולברך על בואו של מספר חדש וייחודי.

נוכחותן המצטלבת של ארבע הדמויות שמרכיבות את הקובץ בעצם מרמזת לנו על הנושא בו רוצה ויסמן לעסוק – גבריות. אך גבריותם של גיבוריו של ויסמן אינה איזו תכונה קבועה או מהות שעומדת לעצמה אלא סוג של חומר שהולך ומתמעט או נוזל שהולך ואוזל. הסתכלות מדוקדקת בתחושת הקץ והכיליון המרחפת מעל כל אחד מהם תראה שלא מדובר בפנים רבות של דמות אחת, אלא תהליך הולך ומצטבר וזרם הולך וגובר שעושה דרכו, כמה פרדוקסלי, מן החיים אל המוות. בסיפור הראשון, 'נוצה', עסוק האקדמאי ד"ר אלכסנדר יפה בזכרון המוות אפוף סימני השאלה של אימו. זיכרון של מוות גם מלווה את חורחה מילשטיין, מתמטיקאי ונזיר זן, שעומד במרכז הסיפור 'אל מלא רחמים' ומביא אותו אל ההכרה בחסרון התמידי שליווה אותו כל חייו ושמניע אותו לסגור מעגל בשובו לבית אביו בקולומביה כדי לסעוד את אימו הגוססת. בסיפור השלישי, הנושא את שם הקובץ כולו, עוזב עו"ד בועז כצמן את מחוזות הזיכרון כדי לחוש על בשרו את קיצו הקרב.

בסיפור זה ניתן לדמות את משבר הגבריות ללילה ארוך ונטול שינה שמתחיל על מי מנוחות ומסתיים בדמדומי שחר, שם משמשים בערבוביא מוות ולידה, סוף והתחלה חדשה. הסיפור האחרון, 'אנטיפסטי' מביא לקיצו את המהלך באופן מעורר מחשבה ומפתיע – מדוע דווקא בסיפור האחרון נוכחות שתי דמויות נשיות חזקות ועצמאיות, נוכחות המזרזת את בוא המשבר המאיים על הגיבור המיטלטל בין מי שהוא למי שהוא היה רוצה להיות?

ארבעת הסיפורים, שכאן בחרתי (ואולי ללא הצדקה) לקרוא אותם כסיפור אחד עם התחלה אמצע וסוף, פורשים לפני הקורא דרמה נפשית עמוסה הכתובה ביד עדינה ובאבשות מכחול עדינות, בטוחות ויציבות, כמו אותו מתכון לבישול איטלקי משובח מעמ' 126: "בינתיים התכסה השולחן כאילו מעצמו בצלחות חרס גדולות, שהוצאו מהמטבח.

פרנצ'סקו הסביר באריכות אלו מנות הוגשו לנו, איך מכינים כל דבר, ועל מה צריך להקפיד כדי שהמנה תצליח – תכנון מוקדם, חומרים טובים, קצב מנוסה, עין צופיה, אף רגיש והרבה סבלנות". גם המתכון הספרותי של ויסמן עובד, והוא מזכיר לנו את המתכון הישן מבית אמא מטלון לסיפור הקצר:"בהרבה מובנים מצריכה כתיבת סיפור קצר קלאסי וירטואוזיות, חוש מידה וקצב גדולים לאין ערוך משדורשת כתיבת רומן: הסיפור הקצר הוא צורה חשופה ופגיעה יותר מהרומן, והשקר, המגושמות או השטחים המתים צפים בה מיד, כמו שמן על מים".

קובץ סיפוריו של ניצן ויסמן עושה חשק די רציני לראותו פוסע בנתיב הקלאסי מהסיפור הקצר עד לרומן, למרות שבעיניי ניתן לקרוא כבר את קובץ סיפוריו הראשון כרומן ולראות בו הישג מרשים.

על גבול יערות הרוזמרין / ניצן ויסמן ( הוצאת ידיעות אחרונות, סדרת 'פרוזה עברית')