איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?
מאחר ואני מצלם בחוץ אני לא ממש שומע מוזיקה בזמן זה, אבל הצילום הוא רק חצי מתהליך העבודה. החלק השני הוא בחירת הפריימים, החיים עם הצילומים, העיכול שלהם, מחשבה עליהם ויצירה של צירופים בניהם. בזמן האחרון אני מקשיב המון ל-"American recordings" של ג'וני קאש. כל חמשת הדיסקים מרגשים אותי נורא. השילוב של הגבר האולטימטיבי "man in black" והקול הסדוק של סוף הדרך נוגעים לי בקצות העצבים. את הדיסק הכפול של סלח ודאוד אלקווייתי, שהם מגדולי המוזיקאים העירקים, אני אוהב לשים כמוזיקת רקע. זה היה הרעש הלבן של ילדותי בבית של סבא וסבתא שלי. אני אוהב גם את סרג' גינסבורג, ויום אחד אני אקרא לתערוכה שלי על שם אחד השירים שלו.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
אני כמעט ולא רואה טלוויזיה. אין לי כבלים בבית ואני בעיקר רואה סרטים בדי.וי.די. אני מאוד אוהב סרטי קולנוע, הם מעשירים את עולם הדימויים שלי. "השיבה" הוא אחד מהסרטים שהכי ניערו אותי בשנתיים האחרונות, גם ברמת האסתטיקה והצילום שבעיני הם נקודת שיא בקולוע, וגם ברמת העיסוק התוכני של הסרט במעשה הצילום עצמו וכמובן ביחסים המורכבים של הילדים עם אביהם.
עוד בוואלה!
להמציא מחדש את השפה של האמנות
אילו אמנים ויצירות השפיעו עליך?
אני מאוד אוהב את קבוצות האמנים שפעלו בגרמניה בימי רפובליקת וימאר בין שתי מלחמות העולם, ביניהם מוהולי נאג'י, חנה הוך ואל לזיצקי. אלו אמנים ותאורטיקנים שחקרו וניסו להמציא מחדש את השפה של האמנות ושל הצילום כאשר הם עומדים אילמים בנקודת הפוסט-טראומה של מלחמת העולם הראשונה.
איזה נושא חברתי יכול להקים אותך מהכורסא לפעול?
הלוואי והייתי מוצא זמן לשבת על הכורסה.
מתפשר על רובה פיינטבול
מהם הרגלי הגלישה שלך?
שוטטות על הקטנוע. תמיד עולים לי רעיונות תוך כדי נסיעה זה כמו מדיטציה. גם הרבה מהאתרים שאותם אני מצלם הם מקומות שאני מוצא תוך כדי שאני חולף על פניהם בנסיעה.
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גר בשכונת נגה המקסימה. אם היה אפשר הייתי סוגר לרכב את שני הרחובות שחוצים אותה ומקפיא את שכר הדירה. העליה בשכר הדירה תשים סוף לקהילתיות והשכונתיות שעושים את נוגה למיוחדת.
מה הרינגטון שלך?
רגיל, זה שבא עם הטלפון.
למי היית מכניס מכות?
נהגי מכוניות שמנסים להתנקש בחיי כשאני רוכב על הקטנוע. הייתי מוותר על מכות ומתפשר על רובה פיינטבול שאיתו הייתי יכל לירות וללכלך להם את המכוניות.
את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?
הייתי מזמין את החברים שלי לבירה, כי הם תמיד שם ותמיד כיף איתם.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
אנטוני וידלר. הוא תיאורטיקן שמאוד מעניין אותי בחיבור שהוא יוצר בין אמנות, ארכיטקטורה ופסיכואנאליזה.
מה ההתמכרות שלך?
אני מכור לספרים. כששולחים אותי מהעיתון לצלם חנויות ספרים אני תמיד בהפסדים. אני מבזבז יותר ממה שאני מרוויח. אני מאוד אוהב חנויות יד שניה ותמיד חייב תודה לרוני מחנות "הנסיך הקטן" שמוצא לי כל מיני ספרים שקשה להשיג כמו אוקסן וניקולט בתרגומה של לאה גולדברג, כתב העת של המדרשה מספר 3 שאזל לגמרי וספר המונטא'ים מהתקופה הנאצית של ג'ון הארטפילד.
אני אוהב לעשות ברטר של ספרים: במקום לבקש כסף על עבודות קטנות שאני מבצע, אני מבקש בתמורה ספרים.
עוד בוואלה!
עוד בוואלה!
תיק עתונות:
אם נתקלתם בשמו של אסף עברון (29) בעבר, יש להניח שאתם עונים לפחות על אחד משני קריטריונים:
יושבי קפיטרית גילמן, או קוראי עיתון "העיר". עברון הוא צלם קבוע של המקומון העיקרי של תל-אביב,
וסטודנט לתואר שני במכון כהן להסטוריה של הפילוסופיה והמדעים באוניברסיטת תל-אביב. עברון הוא מעריץ של מדעי הרוח שרואה את הלימודים האקדמיים כמזינים את העיסוק האמנותי שלו. "השכלה היא יתרון, זה הכרחי להסתובב בעולם עם ידע במדעי הרוח. זה מחדד את המבט, הרגישות וההבנה של המציאות, ובסופו של דבר זה בא לידי ביטוי בצילומים שלי", הוא מסביר.
לצילום הגיע כמעט במקרה. הוא היה מצלם מידי פעם, אבל מעולם לא שקל להפוך את הצילום למקצוע. לאחר הצבא חי שנה באפריקה ועבד כמדריך צלילה. במהלך העבודה פגש עברון צלמים מקצועיים שעודדו אותו להפוך את התחביב למקצוע. במהלך הטיול הגיע לאתיופיה בזמן פסטיבל טימקאט, פסטיבל נוצרי שמשחזר את ההטבלה של ישו. בעיר לליבלה הוא צילם קבוצת כנסיות מרשימות חצובות בסלע, ולאחר ששב לארץ פנה עם הצילומים למסע אחר.
את הידע המקצועי הוא רכש במהלך התנסויותיו כצלם עיתונות. "אין נקודה מסויימת בזמן בה הפכתי לצלם", מסביר עברון, "פשוט צריך להחליט מתישהו, לחתור לעבר המטרה, ואז זה קורה". למרות האהבה לתחום שבנה אותו, הוא מפגין יחס אמביוולנטי לצילום עיתונות. "אני מאוד אוהב צילום עיתונות, ומאמין בזה כדרך חיים. אבל הרבה פעמים יש לי בעיה עם צילומי עיתונות. זה לא משהו אישי, זה בסופו של דבר אובייקט מוזמן. אני מרגיש אותו דבר כשמישהו מהחברים שלי מזמין אותי לאירוע ומבקש ממני לצלם. זאת עבודה לכל דבר".
עברון הוא לא הסנפשוטיסט שתתפסו בכל רגע מכריע עם מצלמה ביד, ואפילו את משפחתו הקרובה הוא ממעט לצלם. את רוב העבודות הוא מצלם במהלך מסעות שהוא עורך עם חברים. הנוכחות של אנשים מסביבו לא מפריעה לקצב הצילום המהורהר שלו. "עם הזמן אני הופך למהיר ומדוייק יותר", הוא מסביר.
בקבוצה מעבודותיו שמוצגת בגלריה של המדרשה בתל-אביב בתערוכה הקבוצתית "כבל משחרר" מופיע מוצב ישן של משטרה בריטית מהישוב גשר ליד גבול ירדן. למוצב הגיע במקרה, בעקבות צילומי רפתות שעשה עבור חבר. על הקיר המצולם מופעים כתמי צבע תוצר של פגיעה מרובה פיינטבול המעוררים בעברון הגיגים בהשראת "מלאך ההיסטוריה" של התיאורטיקן וולטר בנימין, הרואה את הריסות העבר ואינו יכול לאחות את השברים למען העתיד:
"פונקציה של מבנה מאופיינת על-ידי פני השטח שלו. אני מסתכל אחורה מהנקודה שאני עומד ורואה הריסות, עבר. אני מסתכל קדימה, אל העתיד- מולי עומדות חביות. יש הרבה תובנות שעולות מהתבוננות בפני השטח והתפקיד שלי כצלם הוא לאפיין את המקום".
בימים אלו מציג עברון בשלוש תערוכות קבוציות במקביל:
* "לגו" בגלריה "החדר" - עד 7 באפריל.
* "כבל משחרר" בגלריה של המדרשה בתל-אביב - עד 16 במרץ.
* "לא תראו" במוזיאון שנפתח לאחרונה באום אל-פחם.