אחרי מערכה ראשונה נהדרת, קצבית, ערוכה לעילא ומשוחקת נפלא, קורה משהו ב"נערות החלומות". פתאום, רפליקה רגילה הופכת למושרת - במקום מדוברת. ומכאן והלאה, הסרט מידרדר, כמו הקרחונים של גרינלנד ב"אמת מטרידה". וחבל, כי ה"בילד-אפ" הראשוני יותר ממבטיח, ובניגוד לסרטים אחרים, הרצון העז ליהנות מ"נערות החלומות" מול התוצאה הסופית, מביאים סוג של דיסוננס ממורמר, שאינו קורה ב - איך נגדיר זאת - סתם סרט מחורבן אחר.
ביל קונדון, שתסרט את "שיקגו", מביא עיבוד חופשי (חופשי מדי, אולי) לסיפורה של דיאנה רוס - ולהקת "הסופרימס" בפרט, וזו של המוזיקה השחורה בשנות השישים והשבעים בכלל. דינה ג'ונס (ביונסה, בטייק אוף רוס) היא הלידרית של להקת "הדרימטס", לאחר שאפי וייט, הזמרת הבולטת בה (ג'ניפר האדסון, שדמותה מבוססת על פלורנס בלארד, מייסדת הסופרימס שנדחקה לשולי ההיסטוריה), מועפת על מנת לאפשר לקרטיס טיילור (ג'יימי פוקס, בהופעה מפוספסת לחלוטין בתפקיד בארי גורדי) להגשים את חלומו ולהפוך את חברת התקליטים שלו (בטייק אוף על חברת "מוטאון") לכזו שכובשת גם את לבו של הקהל הלבן, ושאינה מוגבלת רק לפרברים השחורים בערים הגדולות. בדרך, מלוות אותם דמויות כמו זו של ג'יימס "ת'נדר" ארלי (אדי מרפי המצוין), המגלם את זמר הנשמה הגנרי של התקופה (מזיין, משתחצן, ומתחרפן מסמים) ושל מרטי מדיסון (דני גלובר), אמרגן מהזן הישן, שבא לתת קונטרסט לדמותו של טיילור.
ארבע הכושיות
כמה עצוב על קונדון. מי שניפק עבודות בימוי רגישות, עדינות ומאופקות ב"אלים ומפלצות" הנפלא ו"קינסי" המהוקצע, אמנם הגשים סוג של חלום ב"נערות החלומות", אבל הצליח להפוך את הסרט לסיוט עבור הצופים. אמנם איני רוצה להצטייר כהומופוב, אך אם נשים במטריצה דמיונית את ה"טונים" בסרטים של קונדון בניגוד לעיסוק בנושא ההומואי בהם, נשים לב לדבר מעניין: "אלים ומפלצות" היה סרט שההומואיות, כמרכיב בביוגרפיה של הבמאי ג'יימס וייל, היה התמה המרכזית בו. ועם זאת, הסרט היה עמוק, מאופק ומכובד.
ב"קינסי", הנושא ההומואי הפך לשולי-יחסית, אם כי קיים בהיותו של הגיבור הראשי דו-מיני ובהתעסקות במושאי מחקריו. אך הטונים ב"קינסי" כבר עלו רמה, עם עריכה קצבית ומשועשעת וערטול מסיבי.
ב"נערות החלומות" כבר אין הומואים "פר-סיי". אבל ההומו שבקונדון, שכל כך רצה לעשות מיוזיקל המבוסס על סיפור "הסופרימס", פשוט "התפוצץ" על המסך. כן, במעין פיגוע התאבדות מגה-קווירי, כזה שבחגורת הנפץ שלו נצנצים במקום מסמרים, התפוצץ הבמאי הרגיש והעדין הזה על המסך, בדרך לגרוטסקה צבעונית ותזזיתית. משהו שרק "ברודווייסטים" פנאטים יוכלו לבלוע מבלי להקיא.
קשה להסביר, כמה "נערות החלומות" מהנה בהתחלה, וכמה הוא מעצבן בשני השלישים האחרונים שלו. מחדירה איטית ומעניינת לעומקן של הדמויות, עובר קונדון לקריקטורה מוזיקלית. המעבר החד והמבולבל בין סרט מוזיקלי למחזמר מתוסרט, פוגם בכל פרט ופרט. העומק של "נערות החלומות", הוא בדיוק כמו זה של המיוזיקל הקלאסי. כלומר, אינו קיים. בתחילת הסרט, עוד גמרתי אומר לקנות את הפסקול. מאמצעו, כבר תכננתי לבער את המדף בחנות התקליטים, עליו הוא הונח. גם האדסון, הזוכה הלא מוצדקת באוסקר, מתחילה נהדר, וגומרת כפארודיה על מאמא עוף. כלבני דומינו, כל אלמנט בסרטו של קונדון נופל ומפיל אחריו את השני. המשחק הופך תמוה, הדיאלוגים מביכים, והעלילה כולה לקלישאתית ומרגיזה. מזמן לא ישבתי באולם בו הקהל צוחק על הסרט בקול רם, ולא ממנו. כנראה שזה אומר הכל.