אחשי את המנסקי / בוריס זיידמן

סוס מת. זה מה שהרגשתי כשהחניתי את האופנוע בחזית הבניין. אשכרה סוס מת. כיביתי את הסטרטר, הורדתי את רגלית הג'ק, אחזתי בשתי ידי בקרני הכידון ונתתי משיכה עזה אחורה עם כל הגוף. הכלי הכבד התייצב על הג'ק תוך נענוע קל – עוד שנייה ייפול. אף פעם לא הבנתי איך רגלית המתכת הזאת מחזיקה את כל הבודי של הקאוואסאקי 800 ולא קורסת. כמו פיל על עקבים. אבל, עובדה, מחזיקה.

אבל, אני, מורדי, הולך לקרוס. כבר כמה ימים אני מרגיש את זה חזק, בכל הגוף. איזה ימים, שבועות. אתם יודעים, מה – שלושה חודשים. מאז ששינו את השם של המשרד מ''פרסום אחשי ושות''' ל''אחשי את המנסקי תקשורת שיווקית בע''מ''. אז, לפני שלושה חודשים כינס אחשי את כולנו בחדר הישיבות המפונפן של המשרד והודיע על הצטרפותו של המנסקי כשותף ומנכ''ל. ישבנו סביב השולחן האובלי מהבוצ'ר בלוק, היו דרינקים, היה סושי מהסושיה בבאזל ואחשי הודיע באופן חגיגי שהמנסקי איתנו.
ואני, הפעם אפילו לא היה לי כוח לדמיין את אחשי וושתי חוגגים על השולחן הזה. תמיד הדליק אותי העניין הזה – לדמיין אותם מתפתלים על הפלטה הענקית הזאת. בזמנו חשבתי שרק אני בסוד העניין. בגלל שאני ו-וושתי אחוקים. הייתה מספרת לי הכול. אחשי נגנב מהזיונים על השולחן אמרה – כי הבוצ'ר בלוק נותן לו קונטרה כשהוא תוקע אותי. ולי כל העצמות כואבות הייתה אומרת ואני הייתי אומר לה אז תפסיקי אם הדיאטה המפגרת שלך – עוד חמישה קילו פחות ותוגדרי אנורקטית. אבל מהר מאוד הסתבר לי שכל המשרד יודע כולם היו מריצים דאחקות על חשבונם ומדמיינים אותם בשישים ותשע על השולחן שסביבו דנו למחרת עם הלקוחות על האסטרטגיות הפרסומיות של הלבשה תחתונה מכותנה אורגנית וחזיות פוש אפ עם ריפוד במילוי סיליקון. גם אורגני.

אז באותה ישיבה / שתייה, ראיתי שהדינאמיקה השתנתה. וושתי לא ישבה ליד אחשי, מימינו, אלא התכרבלה בכורסא מולו, מקפלת את רגליה הפגזיות ומניחה את סנטרה על ברכיה. ואת מיקומה תפס המנכ''ל החדש – המנסקי. כבר אז היינו אחרי התקל הראשון. התקל בחניון.

כבר שלוש שנים החניתי את הכלי בחניון התת-קרקעי במשבצת ''שמור למנכ''ל - פרסום אחשי ושות'' ליד החניה של אחשי. אפילו וושתי לא קיבלה את הפריבילגיה הזו. רק אני. בכל זאת קופירייטר ראשי במשרד. שורד כבר שלוש שנים. מקורב גם לאחשי וגם לוושתי ויודע לפני כולם על ההשתרללות שנרקמה ביניהם בפורים לפני שנתיים. והמשבצת של חניית מנכ''ל? – כולנו ידענו שאחשי בחיים לא יכניס מנכ''ל חיצוני לבסטה שלו ושל וושתי. גם ככה השותפות הלא-כתובה ביניהם שרדה רק בזכות הזיונים ובזכות היכולת של וושתי לפרפר כל לקוח סביב האצבע. הייתה פרזנטורית מעולה. רק הייתה פתחת את הפה - וכל מנהל שיווק שישב מולה היה מתעלף.

וחניית מנכ''ל? זה היה בשביל להרשים את הלקוחות. אני בעצמי הצעתי את זה לאחשי. ומספר הרכב שמרחו על הרצפה היה המספר של האופנוע שלי. אבל כשלקוח חדש היה מגיע, הייתי מזיז את הכלי ואחשי היה אומר לו באינטרקום – אתה יכול לחנות בחניית מנכ''ל – הוא בדיוק בשוויץ אצל השותפים האסטרטגיים שלנו ''פרסיס אנד מדאייסקי אל טי די''. ולקוח שנותנים לו לחנות בחניית מנכ''ל – יישר זה מעמיד לו את האם-אמא שלו על המשרד. אפילו יותר מאסתי - פצצת העולם, שבימים כתיקונם מתפקדת כמנהלת מדיה ועוזרת לאחשי לגזור את הקופונים השמנים שלו מעיתונות ארצית וזכייני הרשות השנייה. אבל לפני בוא הלקוח החדש הייתה יושבת באחורי דלפק הקבלה (סליחה, מאחורי הדק של הלובי!) בתפקיד המזקירה הראשית ומחייכת לו את החיוך האוראלי שלה בכניסה ועושה חמסה לעסקה, עוד לפני שאני ו-וושתי היינו מפציצים אותו עם הקריאייטיב הכי פרובוקטיבי שנברא בביצה.

אבל יום אחד אחשי, עלה לו השתן לראש (ובגובה שלו, המרחק הוא לא גדול) והוא החליט להצניח מנכ''ל. המשרד גדל, אמר, קיבלנו כמה תקציבים מכובדים, יש לנו בנק ברשימה, ואני כבר לא משתלט על הכול כמו פעם. צריך מישהו שינהל אותנו. ואתם, מורדי, אתה ו-וושתי, תמשיכו להפציץ בקריאייטיב, אתכם אני לא רוצה לבזבז על הניהול. כבר ביום שהודיע לנו שבחר את המנסקי, הייתה לי ולוושתי תחושה דרעק. לא הכרנו אותו, אבל בעקבות כמה בירורים שעשיתי, ידענו שהבן אדם פרנואיד ופסיכופט. פריק-קונטרול וחושד בכל העולם ואשתו. מסתובב עם מראה – לראות מי בא לו מהגב. עף מהמשרד הקודם כסמנכ''ל לקוחות כי חתר תחת אחד השותפים. ומה עשיתי עם המידע הזה? קודם כל אם אחשי מחליט משהו – D-9 לא יזיז אותו. פרסי, מה אתם רוצים. אז שמרתי את האינפורמציה כאס אחרון בחבילה. החיים זה פוקר, לך תדע מתי תצטרך אותו. את הגרוש הלבן מבזבזים ביום השחור, אומרת אסתי. בת-ימית, גרושה, חד-הורית, אבל שמה כל רמת-אביב-גימלית בכיס הקטן של הסקיני-ג'ינס שלה שמהודק לה לתחת כאילו באמת היה העור השני שלה. ותחת יש לה, לאסתי - חבל''ז. תחת סוף. וגם על הפרונט אין לה מה להתלונן, לשרלילקה. באחריות.

אז ביום הראשון שהמנסקי התייצב במשרד – חניתי בבוקר כרגיל ב''חניית מנכ''ל''. ראיתי איזה ארבע על ארבע לא מוכר נכנס לחניון – קלטתי שזה כנראה הוא. לא הנדתי עפעף – החלקתי לכיוון המשבצת שלי, נתתי איזה ''וורווווווום'' אחרון עם ידית הגאז, להראות מי פה בעל הבית, וסובבתי את המפתח ימינה לכיבוי. הוא התקרב עם המפלצת שלו, הציץ עליי מאחורי הדש-בורד, לחץ על הברקס וחנה מאחורי בהבהוב. עלינו במעלית יחד בסמול-טוק, יעני כלום לא קרה.

בעשר אחשי קרא לי לחדר שלו, התפתל, אמר שמע, מורדי, לא נעים לי, אבל עכשיו באמת יש מנכ''ל ובוא נעשה לו מעארוף ואתה הרי יכול לחנות גם בחזית ובלה-בלה-בלה. יעני עוף מהחניה של המנכ''ל – נגמרו המשחקים. או קיי – אמרתי לעצמי, אחד אפס, המנסקי, אבל חכה, אנחנו עוד נראה מי ייקח את מי בסיבוב הזה.

אבל המכה האמיתית באה אחרי שבועיים. נפלה לי על הראש כמו פסנתר רוסי מקומה שלישית.

וושתי הודיע שהיא עוזבת! מה עוזבת? מפוטרת!!! אתם קולטים!? מעיפים את וושתי!!! דוחפים לה את כל הפיצויים, עוד ריפוד של חודש משכורת, המפתחות של האוטו אצלה לעוד שבועיים ואחרי זה היא עפה לכאיבינימאט, כאילו לא מצצה לאחשי שנתיים על הבוצ'ר בלוק בחדר הישיבות, עד צאת נשמתו וזרעו...

היא קראה לי לחדר שלה, ביקשה שאנעל את הדלת המצועצעת שלה וכשישבתי מולה ראיתי שהאיי-ליינר שלה מתחיל לנזול במורד לחייה, הופך את פניה למפה של דלתת הנילוס הפוכה. היה פיצוץ היא אמרה לי, ביני לבין אחשי. התחיל כמו משהו מקצועי אלק, הוא התערב לי בקריאיטיב של הקמפיין שאנחנו מציגים ל''וולף-קידס'' בשבוע הבא, זה עם הקופי המדהים שלך – ''אדם לחווה – זאב. בוולף-קיד שלי את לא נוגעת. אפילו שזה יוניסקס''. אמר שהקופי והתסריט אחלה, אבל הויז'ואלים שחוקים ו''אימג'-בנקיים'' מדי ואני העפתי אותו מהחדר ואמרתי לו שביום שהוא יתחיל להתערב לי בקריאייטיב לא יהיה קריאייטיב. שימשיך לגזור קופונים מהמדיה – את זה הוא יודע לעשות הכי טוב. ואת הקריאייטיב שישאיר לי ולך. והוא הסתכל עליי במין מבט מוזר כזה ויצא מהחדר כמו חתול אפילו בלי לטרוק את הדלת.

אחר כך סיפרה לי שבשלישי בלילה, כשנשארו לבד (זה הימים של ה''ישיבות קריאיטיב'' שלהם בלעדי!) אחשי היה מוזר כזה, לא הפעיל אזעקה, לא סגר את המשרד ולא שאב אותה כרגיל לחדר ישיבות , אלא אמר שבא לו לצאת לאיזה מקום שקט ופתאום לא איכפת לו שייראו אותם יחד ומה, אסור לו לקחת איזה דרינק של הפי-האואר עם מנהלת הקריאייטיב שלו? ובלה-בלה-בלה. אמרה שהיא הופתעה כי בדרך כלל רועדות לו הביצים שמישהו ירא אותם יחד ואפילו לפגישות אצל הלקוחות הם נוסעים כל אחד באוטו שלו. כי אחשי – הסיוט הגדול שלו – זה אשתו. רועד מפניה כמו עלה שלכת ברוח ירושלמית. גירוש בבל זה קייטנה לעומת איך שהיא תקרע אותו לגזרים אם זה יתגלגל לגירושין.

ואז היא סיפרה שהוא לקח אותה למקום החדש הזה ברח' בבל – ''ביגתן ותרש'' (סחטיין על השם, חשבתי) והם ישבו על הבר והוא אמר לה שהוא לא יודע מאיפה להתחיל אבל זה נגמר. אשכרה ככה. שזה קשר שלא יכול להימשך, שהמנסקי קלט אותם, שהוא לוחץ עליו להחליף את הקריאייטיב, כי המשרד הולך לכיוון יותר סולידי ושהוא כבר לא הילד הרע של הענף והמשיך בכל הבולשיט שלו כאילו שאני איזה לקוח פעור פה ולא וושתי. ואני רק שאלתי אותו, אמרה, למה הוא סחב אותי לפאב המלוקק הזה ולא אמר לי את זה במשרד בשקט אחרי שתקע אותי בפעם המי יודע כמה על הבוצ'ר שלו. והוא אמר שהוא לא חושב שיש פה מקום לציניות ומה שהיה היה, וגם אני לא ממש סבלתי מזה, ומהמשכורת והביטוח מנהלים והאוטו ועוד כל מיני ריפודים שאף מנהל קריאייטיב לא מקבל באף משרד פרסום מזויין. צודק, אגב. ושהוא פחד שאני אעשה לו סצנה מטורפת ואמרתי לו שסצנות זה לא בקטע שלי והוא אמר שאני לא אדאג כי הוא כבר מנסה לסדר לי משהו ב.... ואני כבר לא הקשבתי לו, ואמרתי שאני אסתדר בלעדיו ו...

ואני סיפרתי לה שלפני שלושה ימים קלטתי את אחשי ואת הבנזונה החדש המנסקי מסתודדים יחד במשרד השקוף של אחשי (שקוף כי זה בקונספט של ''הכול פתוח אצלנו, חברים, אין סודות''), רוכנים מעל הסקיצות שלי ושל וושתי, והמנסקי עושה מן תנועות ידיים של ביטול כאלה, יעני ''בואנה, אחשי, מה זה הזבל הזה?'' ואחשי מתרפס לפניו כמו כלב נזוף, כאילו הוא לא בעל הבית שהביא את המנסקי לאכול לו מהכף יד, אחרי שסרח במקום הקודם...

ואני, האמת? אני, מורדי, כמה שאני מת על וושתי, רק על עצמי לחשוב ידעתי, כשהיא נזלה שם מולי. אשכרה. ידעתי שאני הבא בתור אצל הבנזונה הזה ושהסיפור על החניה לא יעבור לי בחינם ושזה הולך להיות לא 2:0 אלא נוק-אוט טוטאלי. אם הוא הצליח לנפנף את וושתי תוך כלום זמן, אחרי שחיללה שנתיים לאחשי, אני זה פיס אוף קייק בשבילו.

ונראה לי שהיום זה הולך להגיע.

אז החניתי את האופנוע בחזית, אפסנתי את הקסדה בארגז האחורי (שלא יהיה לי פיתוי לדפוק אותה להמנסקי בראש כשאכנס למשרד) ונכנסתי לבניין. אפילו לא היה לי כוח להתבדח עם דימה, השומר הרוסי בכניסה, זרקתי לו ''בוקר'' יבשושי ונכנסתי למעלית. גם היא שקופה. לחצתי על הכפתור של ''אחשי את המנסקי'' ועליתי לקומה ה-14, אולי בפעם האחרונה. אם הם ''ידברו'' איתי היום – אז מחר אני כבר לא פה. ככה מעיפים במשרדי פרסום. מהיום להיום. זורקים לך עוד חודש משכורת, ואומרים לך, היה נחמד, רק על תסתובב פה כמו סוס צולע ואל תפריע לנו בסיבובים בהיפודרום של החיים.

כשנכנסתי, אסתי חייכה אליי את החיוך הרגיל שלה של ''כיפה אדומה שלא ידעה את הזאב'' ואמרה שיש לי פגישה עם אחשי והמנסקי בעשר. אין, החוש ריח שלי אף פעם לא הטעה אותי, סוס מת, אבל עם ריח של זאב סיבירי חי ונושך.

עד עשר הסתובבתי כמו כלב בלי שרשרת, עשיתי לי הפוך במכונה שבדרך כלל אני לא מתקרב אליה, הפרעתי קצת לבנות במדיה, יצאתי לקפיטריה במרפסת, אפילו משכתי כמה שאיפות מהג'וינט של סריסי המפיק טלוויזיה (זה שאחראי לספק לסרטים של המשרד את הליהוק הכי שווה) למרות שכבר חצי שנה אני לא נוגע בזבל הזה, אבל הפעם הייתי חייב. הרגשתי שאני מתפוצץ.

בעשר כבר עמדתי לפני הדלת של המשרד של אחשי. וויתרתי על האיחור האקדמי של קופי וותיק והתייצבתי כמו ביזון, פונקט בזמן. ותחושת הדרעק שלי התאמתה כי רק המנסקי ישב שם ועוד בכיסא המרופד של אחשי. אחשי פשוט לא היה. מתאים לו, למניאק הערמומי הזה, להטיל את העבודה המלוכלכת על המנסקי. טוב, אני לא וושתי, מה אתם רוצים.

הבנזונה ראה אותי ועשה את עצמו מתקתק משהו בפאלם – מסדר לו לו''ז יומי, יעני אני עוד אפיזודה חולפת בסקג'ואל העמוס שלו. הרשיתי לעצמי את התענוג של להיכנס בלי דפיקה בדלת, על הזין שלי, בלאו הכי אני מחר אני עף מפה כמו טיל איראני. התיישבתי מול המנסקי מבלי שהזמין אותי והוא ביקש שאסגור את הדלת. רציתי לשחק לו את הקטע של תסגור לבד, לי אין סודות, אבל הפיטורים הצפויים נטלו ממני כל פיסת אנרגיה שעוד נשארה לי. קמתי וסגרתי, בעומק ליבי עוד משמר איזה תקווה קלושה שזו סתם פרנויה והכול רק בראש שלי.

ופה הוא הפתיע אותי המנסקי. לא התחיל בנאום המוכר של עשית כאן עבודה נהדרת והבאת את המשרד לאן שהבאת ובלעדיך לא היינו זוכים במכרז האחרון וכול הפקה-פקה המתבקש לפני שיורים בך. הוא פשוט ישב שם מולי ואמר לי סטרייט-פורווארד:

-שמע, אתה אחלה איש קריאייטיב, יש לך ראש מדהים ופרובוקטיבי, אפילו שכבר מזמן עברת את השלושים, אבל אתה... איך אני אומר לך את זה... אתה הירושה המסריחה של וושתי.

אשכרה ככה אמר לי הנבלה, אתה הירושה המסריחה של וושתי, ואני (כלומר הוא) פריק-קונטרול והולך להחליף פה את כל הקריאייטיב באנשים שלי. ואחר כך גם את אנשי המדיה. שלא יפריעו לי לעבוד ויהיו חיילים נאמנים, שיהיו הדור שלא ידע את יוסף.

אשכרה הטיהורים של סטלין חשבתי לעצמי, יש לי מדי פעם דימויים כאלה היסטוריים שמרשימים את כל הדייטיות שלי. אבל כאן זה לא היה דייט, זו הייתה שחיטה חגיגית של מורדי – הקופירייטר הראשי, מנהל קריאייטיב משותף ב''אחשי ושות''', שעכשיו בגיל 35 שווה במשרדי פרסום כמו מנהל צוות בביטוח לאומי בן שבעים. שנינו לאשפתות.

יצאתי מחדרו של אחשי ואפילו לא זרקתי מבט על המנסקי שישב מולי ובכל זאת הזיע קצת. אבל זה לא מהשיחה איתי זה מכלוב הזכוכית, כי כבר היה פורים, תחילת מרץ ואפקט החממה הפך את החדר השקוף לסאונה, למרות המזגן של השניים וחצי כוח שהתאמץ כמו חמור בעלייה של רחוב יפת ביפו. ברגע האחרון בכל זאת הבטתי בפניו השנואות של המנסקי ובאמת שמחתי שהשארתי את הקסדה בארגז של האופנוע. וידעתי גם עוד דבר: שכל המידע הזה שיש לי עליו לא שווה את החור של הגרוש. אם אחשי השתפן ושלח את הבנזונה לפטר אותי לבד, כנראה שהוא כבר הורעל כמו שצריך. עכשיו יש לו אליל חדש והוא ילך אחריו כמו עיוור אחרי כלב נחייה. ובמקרה של המנסקי באמת מדובר בכאלב. ולא כול כאלב ביג'י יומו, מסתבר.

בעשר בלילה דפקתי קלות על הדלת המוכרת בבת-ים. כשהיא פתחה לי, השרלילקה, היא לא הייתה עטופה בחלוק אמבטיה שתמיד הדליק אותי כמו לפיד חנוכה, אפילו שהיה פורים, אלא הייתה לבושה באותם הסקיני שלה מהבוקר. על הספה ישבה יוליה – הילדה הרוסיה החמודה שעושה לתום, הבן של אסתי, בייביסיטר, כשבא לנו לצאת לאיזה מקום שקט ואפלולי ולא לקרוע אחת את השני לגזרים מההתאפקות של כל היום במשרד. ואנחנו אף פעם לא יוצאים בתל אביב. תמיד נושאים לאיזה פאב קטן בצומת בית עובד או בקיבוץ פלמחים. כי עליי ועל אסתי – אף אחד במשרד לא יודע. אפילו וושתי. כזה אני, דיסקרטי, אפילו שאני רווק משומש במצב טוב והיא גרושה כוסית עם קילומטראז'.

ודווקא הערב קבענו להיות בבית ואני כבר תכננתי להשקיע בה את צרותיי ולפרוק את העול של כל היום הדפוק הזה. יומי האחרון ב''אחשי את וואחשי'', שלא היו לו הביצים להסתכל לי בלבן של העיניים ולפטר אותי כמו בן אדם אחרי שטחנתי בשבילו שלוש שנים.

- בוא היא אמרה לי, נוסעים באוטו שלי.
- לאן? שאלתי...
- עזוב, הפתעה - היא אמרה ונשכה לי קלות את השפה התחתונה, מה שבימים כתיקונם היה גורם לי להפיל אותה על המשטח האופקי הקרוב ו... אבל הפעם לא היה לי כוח אפילו לנשוך בחזרה.
- אין לי כוח להפתעות, אסתיקה, אמרתי לה, היום...
- אני יודעת, מפגר, זאת בדיוק ההפתעה, אתה שותק עד שאני אומרת לך לדבר...
- היא החנתה את האוטו בחניה של ''ביגתן ותרש'' (מי אלה היו בכלל? נדמה לי המרגלים ממגילת רות... בזה תמיד הייתי חלש) ונכנסנו פנימה.

היא הובילה אותי ישר אל הדק של הבר וזיהיתי אותו מיד למרות שישב אלינו עם הגב. הוא הסתובב אליי, אחשי והביא לי לטמה על הגב, שהזיזה לי הריאות לבטן התחתונה. זה הקטע שלו כשהוא רוצה להראות חיבה קיצונית. טוב, פרסי, כבר אמרנו.
האמת פה כבר באמת הייתי בשוק. מה כל הקטע הזה...
שב, שב, תעלה על הכיסא מורדי, ולפני שאני מזמין אותך ואת השרלילה הזאת (וחייך לאסתי) לאיזה דרינק טוב, קח לך כוס מים...

באמת הייתי צריך את זה באותו רגע. למרות שגם דרינק לא היה מזיק.

- תפסנו את הבנזונה על ההתחלה - אמר לי אחשי.
- במה ואת מי - שאלתי מנסה להתרשת בסיטואציה שמצאתי את עצמי. אחשי, אסתי, אני - מורדי המפוטר, יושב על הבר, הם מחייכים לי חיוך של מרלן דיטריך ואני בוהה בהם כמו תיש על גדר חדשה (זה ביטוי שדימה השומר לימד אותי – כשאתה לא מבין משהו בסיסי – ככה הם אומרים ברוסית – ''תוקע את העיניים כמו תיש על גדר חדשה'' – לך תבין את המטאפורות של הרוסים האלה...)

- את המנסקי, את הכלב הזה תפסנו - אמר לי אחשי... וירק את החרצן של הזית שהיה תקוע על הקיסם בתוך כוס המרטיני שלו, למאפרה שלידו.

- ???

- אתה זוכר שעל ההתחלה הוא התעקש שנפרסם את הקמפיין של ''וולף-קידס-יוניסקס'' בשילוט חוצות של ''סיטימדיה'' ולא על הקירות של ''דאון-טאון'' – אלה שפרוסים לאורך איילון צפון? ושהיה עקשן כמו פרד שהקמפיין פרינט ארצי במעריב-ידיעות לא שווה כלום, וצריך ללכת על מקומונים?

- אחשי, אמרתי לו, אתה יודע שמדיה זה לא הצד החזק שלי – זה אתה... בגלל זה אתה משייט ב-
ב.מ.וו. פשע ואני מקפץ על קוואסאקי שנת 98. ובגלל זה אתה סובל בארמון בהוד השרון ואני מכייף לי בשני חדרים בבוגרשוב, על הגג.

- זה שאתה אידיוט, אני יודע - אמר אחשי - ושחוץ מקריאייטיב אין לך כלום בראש הבנתי מזמן, בגלל זה אני אוהב אותך. אתה לא מסוכן. אתה יודע שמי שייגע לאחשי בקופון של המדיה, יישאר בלי הקופון בין הרגליים. (איזה וואחש האחשי הזה – פרסי פראקסלאנס)

- אז בקיצור – הוא המשיך - אסתי, עלתה על זה שהוא גזר קופון פרטי, בשחור, על כל המדיה של וולף-קידס ואתה יודע שזה תקציב של מיליון וחצי דולר שנתי לפי הנתונים הרשמיים, של יפעת. ואת התקציב האמיתי אתה יכול להכפיל בשניים, כמו שאתה מכיר את אחשי... והיום אסתי במקרה ראתה את זה על הלפטופ שלו, הוא עשה סיכום בכתב עם הסמנכ''ל של ''וולף'' – אתה קולט איזה פאראנואיד הבנזונה? גם כשהוא רצה לעשות עסקה שחורה, הוא עשה הסכם בכתב. אשכרה המן הרשע. לגעת לי, לאחשי ברווחי המדיה? את אשתי תיקח, את אמא שלי, אבל לגזור במקומי את הקופון של המדיה?!... בגלל זה גם נתתי לו ''לפטר'' אותך היום, הוא לחץ שזה יהיה היום ב- יד' באדר (הוא בא ממשפחה דתית הוואחש, ומדי פעם יורה איזה תאריך עברי כדי להרשים. ומצליח, העארס) ואני אמרתי לו – יאללה, תעשה את זה לבד, אני לא יכול להסתכל למורדי בעיניים... על הפרצוף שלו, של המנסקי, לא יכולתי להסתכל, הכאלב איבן כאלב הזה... ועוד מיניתי אותו למנכ''ל את הבנזונה, בלי תקופת נסיון ובלי המלצות. ועוד הפסדתי בגללו את וושתי. טפו, מניאק!, הוא הרים את קולו.

הברמן הסתכל על אחשי במבט של ''עוד-מעט-אני-מביא-עליך-את-בוריס-הסלקטור-הרוסי-שיעיף-אותך- החוצה'' ואחשי חייך לו מין חיוך טוב כזה של מאפיונר מבסוט: עזוב, אח שלי, סתם נזכרתי באיזה בנזונה, אני צלול כמו ערק, אל תדאג, מרטיני אחד מזורגג לא עושה לי את זה. גם כן משקה של הומואים. יש לך פה זחלאווי?...

חזרנו אסתי ואני בשתיים בלילה. יוליה כבר נרדמה על הספה עם מגילת אסתר מאוירת שגמרה לקרוא לתום, לפני שהוא נרדם. אסתי העירה אותה בעדינות של אמא עם קילומטראז' גבוה וליוותה אותה עד לדירתם, קומה מתחת.

בלילה עשיתי לאסתי את ה''אנדרדוג'' הכי טוב שהיה לה. היא התיישבה מעליי עם האגן המדהים שלה ולשוני השתרבבה בין שפתיה התחתונות. מסכנה מרוב תענוג היא הייתה צריכה להחזיק את הקיר ונתתי לה את כף היד שלי שתוכל לנשוך אותה, להשתיק את היבבות שלה, שלא יעירו את תום משנתו. מגיע לה, לשרלילקה שלי, איך קימבנה את הכול, החמודה שלי... ואחרי זה היא עשתה לי ''חגיגה בסנוקר'' עם נענוע אגן שגרם גם לי בתורי לנשוך את כף ידה, אבל בזהירות, לא להישרט מהציפורני פראנזים שלה. זה הדבר הבת-ימי היחיד שהיא לא מוותרת עליו.

ואחר כך לפני שנרדמנו, חשבתי שמחר אשלח אס. אמ. אס להמנסקי. שמעתי שמחפשים מנכ''ל חדש בקאלדר, קארסקי אנד קראקובסי, שינסה שם. בכל זאת אישה, ילדים, משכנתא, מה הם אשמים שהוא בנזונה?...

בוריס זיידמן, בן 43, נולד בקישינב (ברה"מ) ועלה ארצה בן 13. ספרו "המינגוויי וגשם הציפורים המתות" זכה בפרס ראשון בתחרות אקו"ם ליצירות ביכורים. \בוגר המחלקה לתקשורת חזותית באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל", וכיום מעצב גרפי, ארטדירקטור, קופירייטר ומרצה לתקשורת חזותית וחשיבה פרסומית במכללת "אסכולה" שבתל אביב, במכללת עמק יזרעאל ובמכללת הגליל המערבי.