"העשב של השכן": הסם הכי טוב בטלוויזיה שלכם

במידה ופיספסתם את מהדורת החדשות האחרונה - אנחנו חיים בעולם פוסט מודרני. כן, דיברו על זה בדיוק אתמול. רע הוא כבר לא רע, בטח שהטוב אינו טוב, המצחיק הוא לפעמים עצוב והטרגדיה היא בכלל בדיחה משעשעת. על הקרקע הפוריה הזו מתקיימת לה גם "העשב של השכן", ספק דרמה ספק קומדיה, שמתארת את חייה של אם חד הורית, שבעלה המוצלח נפטר במפתיע והיא נותרה לה לגדל את שני בניה בפרבר ציורי (ובדיוני) בקליפורניה, בשם אגרסטיק, על ידי עבודתה כסוחרת מריחואנה.

בדומה לרעיון הכללי של "עקרות בית נואשות", גם כאן מתחת לנימוסים והליכות ולמראה החיצוני של הנורמליות, קיים לו עולם סודי (אבל ידוע לכל), אפל (אבל קליל) ומופרך (אבל מציאותי) של נישואים ללא אהבה, יחסי הורים-ילדים לא בריאים בעליל, ובעיקר - הרבה הרבה הרבה סמים.

ג'נג'י קוהאן, מבחינת הציבור הרחב, הגיעה משום מקום עם להיט חדש ומגניב. אבל בדיקה מדוקדקת יותר מגלה שהבחורה כתבה פרקים מסוימים לסדרות כמו "סקס והעיר הגדולה", "וויל וגרייס", "בנות גילמור" ואפילו "הנסיך המדליק מבל אייר". מכאן הניסיון שלה בבניית דיאלוגים uber-שנונים, שגובלים לעיתים באבסורד (מה שהופך את "בנות גילמור", למשל, מסדרה חיננית לכזו שעולה על העצבים).

בארץ אנחנו נמצאים בעיצומה של העונה השנייה, שמשודרת בערוץ יס סטארז 1. בארה"ב העונה השנייה תמה לה באוקטובר, ובקיץ תחל השלישית - כולן ברשת הכבלים שואוטיים.

מרי לואיז פארקר ("הבית הלבן", סדרה שלקחה את הדיאלוגים השנונים לקיצוניות בלתי נסבלת ממש), הלא היא ננסי האלוהית, זכתה בגלובוס הזהב ב-2006. מלבד זאת היו אינספור מועמדויות וזכיות רציניות עד שוליות בטקסים רציניים עד שוליים.

לסדרה יש אג'נדה שמאלנית ומשוחררת, שלעיתים בולטת ולעיתים מובלעת, וכוללת קידום לגליזציה של סמים קלים (כאילו, דה), דאגה לאיכות הסביבה, וסלידה מהנשיא W. בוש. אז ימנים ושמרנים - ראו הוזהרתם. הצפייה על אחריותכם בלבד. מלבד זאת "העשב של השכן" מכילה חומר קליל, אבל לא אוורירי, וכאמור משלבת בין דרמה לקומדיה, ככה שיש בה משהו לכל אחד, וסביר להניח שרוב אלו שהתחילו לצפות בה נהנו.

סדרה שנקראת "Weeds" וסובבת סביב אנשים שמוכרים סמים או צורכים אותם יומם וליל דורשת צפייה שמכבדת את יוצריה. כלומר, מתבקש לעשות זאת מעושנים קלות. מכיוון שאורך כל פרק הינו רק 20-22 דקות, כמו כל קומדיית מצבים סטנדרטית, אפשר לראות את "העשב" בכל מצב צבירה.

במידה רבה הסדרה נשענת על הקסם הבלתי נדלה של הדמות הראשית, ננסי, ממנה נשפכות כמויות מסחריות של כריזמה, עד שלעיתים זה אולי קצת יותר מדי. ככל שהפרקים נוקפים היא גם הופכת מודעת יותר ויותר לשארם הבלתי ניתן לעצירה שלה, מה שהופך אותה לפלרטטנית על, תכונה שמונעת מהדמות להיות נאהבת במאת האחוזים - כי זו תכונה די מעצבנת - וקצת יותר ריאליסטית.

מאידך, חוסר האונים של ננסי בכל הקשור לתפקידה כאם המשפחה בהחלט מעורר הזדהות, וכאן נכנס לפעולה הצד הדרמטי של הסדרה, שמתאר את מערכות היחסים שלה עם בניה ברגישות ובעדינות, ועם זאת מציג את הקשיים בלי בושה, ובעיקר מבלי לחפש את הפתרון הקליל והנעים שיחמם לכולנו את הלב.

ננסי חיה, מלבד עם בנה סיילס המתבגר והילד שיין (החכם מכפי גילו, כמו שילדים רבים מדי בטלוויזיה נוטים להיות) גם עם אחיו של בעלה המת, אנדי. תפקידו של אנדי הוא לקרוע אותנו מצחוק, והוא עושה זאת בעקביות וביעילות. כל הכבוד. מדובר בבטלן במשרה מלאה, שאת זמנו הפנוי הוא ממלא בעישון מריחואנה, בזיונים ובשיחות על עישון מריחואנה וזיונים.

בסצנה בה שיין הצעיר מגיע לאמו כדי לשאול אותה על אוננות אנחנו רואים אותו בגדולתו. האם מתפחלצת, וישר קוראת "אנדי", והוא, בשיא הטבעיות, מבלי להניד נפנף, אומר "I'm on it", ופונה להסביר לעולל על כל דרך אפשרית שגבר יכול להשתעשע עם עצמו. אין בכלל ספק שיש לכולנו עוד הרבה מה ללמוד.

דמות נוספת היא קונרד, שבמהלך העונה השנייה מקימה איתו ננסי בית גידול לקנביס. קונרד (רומאני מלקו, שבלט ב"בתול בן 40") הוא סוחר ומגדל סמים שחור, והמתח המיני בין השניים, כמו גם הפגיעות הבולטת לעין שלו, מכניסה עומק לדינמיקה הזו.

עוד ראוי לציון דאג ווילסון (קווין נילון, אקס "סאטרדיי נייט לייב"), חבר המועצה ורואה חשבון, שמוצא באנדי חבר ראוי לעישונים משותפים ודאחקות מתגלגלות. יתכן שמדובר בדמות הרקובה ביותר בתוכנית, אבל רקובה במובן החמוד והשנון. דאג הוא בורגני שבע בלי שום מטרות בחיים, מלבד להעביר את הזמן בצורה הנעימה ביותר שרק אפשר, או לחילופין בצורה הכי פחות קשה שרק אפשר. והדרך הזו כוללת בעיקר פעילויות שקשורות - ניחשתם, כמובן - לעישון.

יותר מכל, נראה שמי שפועל נגד ננסי היא ננסי עצמה (ותסלחו על הקלישאה), כשהאחרים בעיקר מנסים להסביר לה שאין לה מושג למה היא מכניסה את עצמה. מלבד זאת יש את סיליה (אליזבת' פרקינס), המרשעת של העיירה, שהייתה בעבר חברתה. לסיליה תכונות דומות למשרעות בסרטי תיכונים למיניהם, רק בת 40 וקצת פחות כוסית ממה שהייתה לפני 20 שנה. אחרי כמה פרקים בהם הראתה אנושיות כשחשבה שתמות מסרטן, היא חזרה מהר מאוד לסורה כדי לרדות בצורה חסרת מצפון בבעלה ובבתה, ועל הדרך להביס את דאג החביב בבחירות ולתפוס את מקומו במועצה. והפלא ופלא, הפרויקט הראשון שנטלה על עצמה היה למגר את נגע הסמים מאגרסטיק.

ואז הגיע פיטר. בסוף העונה הראשונה נענית ננסי לחיזוריו של אב גרוש ונחמד, ובסצנת הסיום של אותה עונה, אחרי שהשניים שכבו, מתעוררת לה ננסי, ולובשת את מעילו בדרך לשירותים, רק כדי לגלות לתדהמתה ולתדהמתנו שכתוב עליו DEA - כלומר "הסוכנות למלחמה בסמים". מקום העבודה של פיטר הופך אותו לדמות שנעה בין החיובי לשלילי לכל אורך העונה השנייה, עד לסיום המפתיע שלה, שמנגן בצורה יעילה על הקו שבין דרמה לקומדיה.

בין לבין מופיעה לה מיטל דהאן "שלנו", כישראלית-דתייה-מזוכיסטית-סאדיסטית, שמהווה פארודיה מופרכת על החברה הצבאית בארץ הקודש.

כאמור, מדובר במשהו בין קומדיה לדרמה. סקר קצר שביצעתי גילה לי שהדעות אם היא קודם כל דרמה או קודם כל קומדיה חלוקות. מצד שני, בטקסי הפרסים היא יושבת על רובריקת הקומדיות, ככל הנראה מכיוון שכדרמה הסיכוי שלה לזכות פחות בהרבה.

השילוב הזה מוסיף לה קסם, אבל גם מעמיד אותה לא פה ולא שם. קצת, אם תרצו, כמו לעשן מבלי לשאוף לריאות, כי היא לא מספיק מצחיקה כדי להיות קומדיה מוצלחת מאוד (הסדרות הטובות כוללות פאנצ'ליין כל כמה שניות), ולא מספיק מרגשת כדי להיות דרמה איכותית.

כמו כן, העובדה ששתי העונות הראשונות כללו רק 12 פרקים קצרים כל כך מונעת ממנה לממש את הפוטנציאל שללא ספק יש לה.

הסיפור זורם וכיפי, זה קודם כל, אבל זה לא הכל. מערכות היחסים בין רוב הדמויות שובות את לבנו, גם כשהן חולניות. ובעצם, קשה לחשוב על מערכת יחסית נורמלית ב"העשב של השכן".

שיר הפתיחה המעולה של הסדרה (בביצוע שונה בכל פעם בעונה השנייה, כולל של אלביס קוסטלו. כבוד) מספר לנו איך כל האנשים דומים, לומדים באותן האוניברסיטאות, עובדים באותן העבודות, גרים באותם הבתים, נוהגים באותן המכוניות ומגדלים את אותם הילדים, שבתורם יגדלו להיות בדיוק כמו כל אחד אחר. אבל האמת אליבא ד'"Weeds" לא יכולה להיות רחוקה יותר מהמציאות, והצבעוניות של הדמויות בהחלט עושה את שלה. למרות שהן כולן מאוד מובהקות הן תמיד שומרות לעצמן את הזכות להפתיע אותנו שוב ושוב.

בנוסף, התסריט העונתי בנוי בצורה הדרגתית ומתוחכמת, כך שאחרי שהלחץ שנותר מהעונה הראשונה - שהסתיימה בצורה מבריקה, כולה הומאז' לסצנה האחרונה של הסנדק - משתחרר לו לאיטו, נבנות להן כל הבעיות ומתגברים התסכולים אט אט עד שהפרק האחרון של העונה השנייה - אל תדאגו, בלי ספוילר - מגיע לשיא איכותי וסופר מותח.

אחרון חביב נציין לטובה את הפסקול, שחלק מהבחירות שלו הן הברקות של ממש. כמו למשל שילוב שיר שהמילים שלו "he's dead, he's dead" מתישהו (לא נספר) בפרק האחרון, או "what the fuck was I thinking?", בדיוק כשננסי מגלה שהבחור איתו שכבה הוא שוטר שתפקידו כולל בהגדרה את הצורך שלו לעצור אותה. יא אללה, איזה סרט.

* סייע בהכנת הכתבה: רן קדרון