יפה מבפנים

סביר להניח שיוצרי הטלוויזיה הישראלית לא מתעצבים מאוד בכל פעם שמאשימים אותם בזבל הממוחזר מאמריקה ומבריטניה בו הם מפטמים אותנו, ובכל זאת אפשר להניח שאנחת רווחה נפלטה מבין שפתותיהם כשביום שישי עלתה הגרסה האמריקאית של "אני בטי המכוערת" הקולומביאנית. מהבחינה הזו, ישראל קצת מנצחת: היא הייתה המדינה השנייה (אחרי הודו) להבחין בגאונות הדרום-אמריקאית, ולארצות הברית וסלמה האייק לקח 3 שנים (הרבה אחרי הולנד, רוסיה וטורקיה, למשל) לזהות את הפוטנציאל. הנה, לא רק אנחנו מעתיקים, אפילו אמריקה הגדולה.

מצד שני, די לצפות בפרק אחד של הקאלט העתידי הזה כדי להבין למה ישראלים נאנחים "אח, אמריקה" כדי לתאר איכות, בלי ציניות. הטלוויזיה האמריקאית אינה זקוקה להצדקה של ההעתקה הזו, כפי שאנו זקוקים לעלה התאנה של "בטיפול" מול שלל הגניבות שלנו. אבל אפילו אם זה לא היה כך, מתברר שגם בהעתקות הם הרבה יותר טובים מכולם. לא של"אסתי המכוערת" לא היו ניצוצות, אבל רבאק, אין כאן ממש תחרות.

דבר ראשון, אי אפשר להתחרות עם כמויות הכסף שחברות ההפקה מוכנות לשפוך על העסק הזה: מרבית הסצינות ב"בטי" האמריקאית מתרחשות במערכת עיתון אופנה, והן זוכות לתפאורה כה חיננית במוגזמות ובמופרכות שלה, עד שאפשר רק להניח שתוך זמן קצר זה ייהפך להיות הסטנדרט בעיתונים גדולים. שנית, הכסף מאפשר גם להשיג שחקנים טובים. כאלה שלא רק מביטים בזעם נוגה בסוף כל סצנה, אלא מקפצים בין טראש לדרמה, ומקומדיה לטרגדיה במיומנות של עזים בכושר.

אבל זה לא רק הכסף הגדול. בטי האמריקאית שואבת את תכניה מתוך עולם שלעולם לא יימאס לנו לספוג ממנו עוד ועוד. החלום האמריקאי, למרות החבטות שסופגת דמותו של הדוד סם, עדיין יותר מלהיב ממשרד פרסום מקומי או מחברת אופנה ברמת אביב ג' (האחרונה היא אופרת סבון, ולא טלנובלה, אבל למה להתקטנן). זו הסיבה שאף אחד לא מפחד להציב את הסדרה הזו גם מול תותח כבד כמו "מסודרים", שלא לדבר על הפרק הראשון, שבלי להתבלבל תוזמן לשידור בתחרות עם "ארץ נהדרת".

יוצרי הסדרה הבינו בדיוק על איזו משבצת לשים את הז'יטונים, וקנייני הסדרה בישראל ראו זאת: אין יותר מושך מעולם הזוהר האמריקאי, ויעידו על כך אקי וסנדי, לא משנה כמה פרסי אופיר מחכים לך על המדף. בין רגעי המתח וכסיסת הציפורניים הושתלו במיומנות אזכורים מדויקים להתמכרות המתוקשרת של ויטני יוסטון ללבן-הלבן הזה, לאקורדיון האנושי רנה זלווגר ובעיקר לעולם הפנטסטי שנחשף בפנינו ב"השטן לובשת פראדה". באמצע הם גם צוחקים על עצמם כשבני משפחתה של בטי צופים בעצמם בטלנובלה (בכיכובה של האייק המפיקה), בטוויסט שפשוט לא עבד ב"טלנובלה בע"מ".

וזה עובד; "בטי" מצליחה למתוח, להצחיק ומי שלגמרי בקטע בטח גם יצליח להזיל דמעה או שתיים בסוף. על שחקניה ניכר בקלילותם שהם משועשעים בעצמם ונהנים מכל רגע, המבוכה האוטומטית הנלווית תמיד לצפייה בטלנובלה נמנעת – והדבר מסייע למשיכת סוג שונה של קהל, כזה שלא מרוכז רק בתשוקה ללעוס לרן דנקר את התחתונים. בטי היא, בפשטות, קלף מנצח שאפשר לסמוך עליו. יש בה את הקסם, ההומור העצמי והמודעות, כדי שההגשה הפסיכוטית והפסטלית הזו של הגרסה המופרעת של "השטן לובשת פראדה" תמשיך לעבוד.

"בטי", ערוץ 10, ימי ו' ו-ש', 22:10