וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"חסד" של לין אולמן

6.3.2007 / 11:26

יוהאן מנהל מערכת יחסים ארוכה עם המוות. עתה הוא דורש מאהובתו לעזור לו להתאבד. מתוך "חסד" של לין אולמן

החלון

כאשר, אחרי רגע של שקט מביך, הציג הרופא הצעיר את האבחנה האחרונה והחל לתאר כלאחר יד את אפשרויות הטיפול השונות - בלי לנסות באמת להסתיר את הוודאות שלו, שהדבר האומלל הזה יהרוג בסופו של דבר את חבר?י יוהאן סל?ט?ן - עצם יוהאן את עיניו וחשב על ש?ערה? של מיי.
הרופא היה איש צעיר בהיר שיער, שעיניו הסגולות שלא באשמתו היו הולמות יותר אישה. הוא מעולם לא הזכיר את המילה מוות. הוא השתמש בביטוי מעורר דאגה.
"יוהאן!" אמר הרופא בניסיון לעורר את תשומת לבו. "אתה מקשיב?"
יוהאן לא אהב שפונים אליו בשמו הפרטי, שלא לדבר על קולו הצווחני של הרופא, שעשה רושם שלא התחלף לגמרי, או שמא דאגו הוריו לסרס אותו בתקווה שימצא עבודה בהרמון. ליוהאן התחשק להסביר לו, חד וחלק, על השימוש בשמות פרטיים ובשמות משפחה, במיוחד לנוכח פער הגילים שביניהם. הרופא היה צעיר מבנו של יוהאן, שאיתו לא דיבר יוהאן זה שמונה שנים. אבל זו לא היתה רק שאלה של נימוסים והליכות. זו לא היתה רק העובדה שצעירים אמורים להימנע מלפנות למבוגרים מהם בנימה חברית מדי. יוהאן תמיד ייחס חשיבות רבה לשמירת המרחק הראוי בין אנשים.
כל קרבה יתרה בין זרים גמורים - כמו המנהג הנוראי של החלפת נשיקות קלות, לא נשיקות ממש אלא חיכוך לחיים - נראתה לו מביכה, משפילה אפילו.
למען האמת, הוא העדיף שכל מי שאינו נשוי לו יפנה אליו בתור מר סלטן.
התחשק לו להגיד את זה לרופא, אך הוא לא העז. נרא?ה לו שלא כדאי להעכיר את האווירה ביניהם דווקא עכשיו. נימת השיחה עלולה להשתנות, והרופא עלול להתחיל לומר דברים שאין להזכירם על המחלה של יוהאן כנקמה על הנזיפה בענייני נימוסים והליכות.
"אלו לא התוצאות שקיוויתי להן," המשיך הרופא.
"הה," אמר יוהאן בחיוך מאולץ. "אבל אני מרגיש הרבה יותר טוב."
"לפעמים הגוף משקר לנו," לחש הרופא ותהה אם הרעיון של גוף" שקרן" אינו מוגזם מדי.
"אהה," אמר יוהאן שוב.
"כן, ובכן..." אמר הרופא ופנה אל מסך המחשב שלו, "כמו שאמרתי, יוהאן, הממצאים מעוררים דאגה."
הרופא דיקלם מונולוג קצר שהסביר את תוצאות הבדיקה ואת השלכותיהן: יוהאן ייאלץ לעבור עוד סדרת טיפולים, ואולי אפילו עוד ניתוח.
כשהצליח להשחיל איזו מילה, ניסה יוהאן לשכנע את הרופא שהוא בעצם מרגיש הרבה יותר טוב, ושאין ספק שהם יכולים להסכים שזה לפחות סימן חיובי, לא משנה כמה הגוף מנסה לשקר. אך כשהרופא העיר לסיכום, כמעט בהיסח הדעת, שהדבר הזה מתפשט, חדל יוהאן לנסות. מתפשט היתה מילה שהוא חיכה לשמוע כל חייו הבוגרים - מילה שחיכה לה, חשש מפניה, וידע שיום אחד היא תגיע.
אין שום סיבה, אפילו עכשיו כשהוא כבר מת, להסתיר את העובדה שיוהאן היה היפוכונדר וחוזה אסונות חסר תקנה, ושהסצנה הזאת בינו לבין הרופא - האופיינית להיפוכונדריה - התחוללה במוחו שוב ושוב מאז היותו צעיר.
אך בשונה מהחזרות הגנרליות המדומיינות, שבוימו בקפידה והופקו מחדש ללא הפסק, בסצנה האמיתית - זו שאכן התרחשה - לא היה אפילו קורטוב של דרמה.
"מתפשט?" שאל יוהאן.
"זה כמובן לא אומר..." אמר הרופא.
"מתפשט," חזר יוהאן.
הרופא מיהר לציין שזה לא אומר בהכרח את מה שזה אומר ברוב המוחלט של המקרים. זה מה שהוא אמר, פחות או יותר. הוא רצה לתת למטופל שלו זמן לעכל את האבחנה. אחרי הכול הוא חורץ פה גורלות, ומן הסתם עבר הכשרה בגילויי אהדה, הירהר יוהאן.
"כמה זמן נשאר לי?" שאל יוהאן .
"אין לדעת," ענה הרופא. "כל מקרה הוא בפני עצמו, וכמו כן, כמו שאמרתי, יש כל כך הרבה אפשרויות היום..."
"אבל באופן כללי" - לחץ יוהאן - "מבחינה סטטיסטית בלבד, כמה זמן יכול מישהו כמוני לחיות?"
"אני לא חושב..."
יוהאן קטע אותו שוב. "או-קיי... נניח שזה לא אני שיושב כאן מולך, בסדר?
בוא נגיד שאני זה לא אני, ואתה זה לא אתה. נניח שאנחנו שני אנשים מהרחוב, ואתה - שכמובן איננו אתה - מתבקש להביע דעה רק ברמה הכללית ביותר. מה היית אומר?"
"כמו שאמרתי, אני מעדיף לא..."
יוהאן הטיח את אגרופו בשולחן. "זמן! תן לי תשובה כנה. תן לי משהו שאני יכול להתייחס אליו. אתה לא מבין?" יוהאן תחב את שעונו תחת אפו של הרופא.
"אני צריך לדעת כמה זמן יש לי."
הרופא לא נרתע, אך ניאות לוותר. הוא הביט ליוהאן ישר בעיניים. "שישה חודשים פחות או יותר," הוא אמר. ואז, אחרי רגע של שתיקה, "אבל כפי שציינתי קודם..." הוא לא סיים.
השתררה דממה. יוהאן הביט ברצפה ומרט בעדינות את הגבה הימנית; הרגל ילדות ישן שהעניק לו מראה מעוקם למדי - גבה שמאלית עבותה וגבה ימנית קירחת. הוא ניסה להבין מה הוא מרגיש בדיוק. המילים של הרופא לא יכלו להתבטל, אך אלו היו רק מילים, לא אגרופים או חיבוקים, ומילים נקלטות לאט יותר. וכפי שכבר אמר, כבר שבוע הוא מרגיש בסדר גמור, נמרץ באופן מפתיע, לאמיתו של דבר. הוא יכול פשוט לקום ולעזוב את משרדו של הרופא. הוא יכול לצאת לסיבוב במרכז ולהיכנס לחנות ספרים או לחנות מוזיקה, ואולי לפנק את עצמו במשהו מיוחד או סתם לבדוק מה חדש. אף אחד לא שמע את השיחה שלו עם הרופא. זה יכול להיות הסוד שלהם, והכול יישאר כשהיה. טיול קצר בדרום העיר יעודד וירענן אותו. משרדו של הרופא היה חם ומחניק, ומהרופא נדף ריח זיעה שיוהאן הבחין בו מרגע שנכנס.
הוא קם מהכיסא ואמר, "אני לא יכול לחשוב בהיגיון. אני חייב ללכת. נדבר על זה אחר כך."
הרופא הינהן.
"אשתי תעזור לי עם זה." הוא שוב חשב על ש?ערה של מיי, אשר (וזה היה הדבר המוזר) האיר חדר חשוך.
מיי היתה אשתו של יוהאן, אישה מספר שתיים. אישה מספר אחת היתה אליס.
במצבי לחץ כמו זה, יוהאן חשב גם על אשתו הראשונה וגם על השנייה.
הוא ניסה להמשיך לחשוב על מיי, אך משהו בתוכו הכריח אותו לחשוב על אליס.
כן, אליס.
העקצוץ.

יוהאן ואליס נישאו בשנת 1957. יוהאן היה בן עשרים וחמש ואליס בת עשרים ושש. שנתיים לאחר מכן נולד בנם אנדריאס .
חיי הנישואים שלהם היו אומללים. אנשים רבים מתלוננים על נישואים אומללים, ורבים כותבים על נישואיהם האומללים. לעתים קרובות נאמר על נישואים שהם אומללים כי דממת מוות נופלת בין הבעל לאישה. זה, בכל אופן, לא מה שקרה ליוהאן ולאליס.
הנישואים שלהם היו פרשה קולנית ללא דממה, דממת מוות או כל דממה אחרת.
יוהאן חשב לעתים קרובות שאם אליס לא היתה נדרסת ומושתקת לבסוף אחרי עשרים שנות נישואים על ידי מכונית מסחרית שחורה במרכז אוסלו, היה עליו לדרוס אותה בעצמו.
פעם, זמן רב קודם לכן, אליס היססה בעודה מתנדנדת בקצה המזח. היא לא ידעה לשחות. בילדותה לא העזה ללמוד, אחרי ששתי ילדות קטנות בנות גילה דחפו אותה אל בר?כת מים - לא עמוקה מאוד, רק שלג נמס בתעלה - והחזיקו את ראשה מתחת למים, עד שהיא השתחררה מאחיזתן וברחה בעוצמה פתאומית ונואשת. והנה היא כעת - אישה בוגרת, אישה מספר אחת של יוהאן - עומדת בקצה המזח ומתחממת בשמש.
הוא מעולם לא הצליח להסביר מה גרם לו לעשות זאת, אבל לפתע פתאום הוא הניח את ידו על גבה ודחף - לא טפיחה עדינה אלא דחיפה הגונה, שהביאה לתוצאה הצפויה. אליס נפלה אל המים בצווחה, שהיתה למען האמת מופתעת יותר מאשר מפוחדת, כפי שהוא ציין לעצמו בעניין-מה. הוא קפץ מיד אחריה ומשך אותה בחזרה אל היבשה, בריאה ושלמה אך צורחת מעמקי נשמתה.
"למה עשית את זה? אתה משוגע?" היא צעקה, ומים נטפו מפניה
היא התייפחה, היא צרחה, היא תקפה, כששמלתה דבוקה לגופה ומים נוטפים משערה, מלחייה ומעיניה. הנעל הימנית שלה נעלמה - היא בעטה אותה מעליה במים. היא דידתה לאורך המזח, מבולבלת ואומללה, ונראתה קצת כפי שהוא חשב בהנאה מסוימת - כמו תרנגולת כרותת ראש.
היא נעמדה מולו, איגרפה את כף ידה וחבטה בו ישר בעין.
"למה דחפת אותי למים, יוהאן?"
"אני... לא יודע. אני מצטער. אני לא יודע מה קרה לי." הוא נגע בידו בעינו. אחר כך היא נעשתה כחולה, סגולה וצהובה.
היא לא היתה מוכנה לוותר. "למה, יוהאן?"
"אני לא יודע, אליס." הוא ניסה לחשוב בבהירות, ניסה למצוא הסבר הגיוני לכך שדחף את אשתו מעבר לקצה.
לבסוף הוא אמר, "אני חושב... אני חושב שעשיתי את זה כי אני אוהב אותך."
הם עמדו שם, שקטים לגמרי, מביטים זה בזה, הוא רק בעין אחת. ואז היא התכופפה, חלצה מעליה את הנעל השנייה וזרקה גם אותה למים. היא החלה להתרחק מהמזח יחפה. יוהאן נותר לעמוד במקומו ובהה בה. כשהסתובבה וקראה לו, היא חייכה.
הוא נהג לקרוא לה "הסוסה". למשל, כשצנחה לידו, תזזיתית וקולנית, עם כל המשקל הזה, שנוחת לצדו על הספה שבה אהב לשבת בשקט עם עצמו. זה היה קצת כמו להתנמנם בשלווה על החוף, כאשר לפתע פתאום מגיח אחד מאותם גלים ענקיים, שסוחפים איתם כפרים שלמים. או כשצחקה, כשהיא חושפת את שיניה הקדמיות. מראה השיניים הקדמיות האלו גרם ליוהאן להרגיש שהוא נשוי לסוסה. בפעמים הנדירות שבהן נתקל בסוס אמיתי, הוא היה מבקש את סליחתו. סוסים הם יצורים נפלאים, חשב יוהאן, ואינם ראוים להשוואה לאישה מספר אחת.
אבל כשהסתובבה וקראה בשמו, כולה יחפה ונוטפת מים, אליס לא הזכירה לו סוס. זה לא היה רק החיוך. זה היה הצחוק בעיניה, והדרך שבה הצחוק הזה חילחל עמוק אל תוך לבו. עלתה בו מחשבה לא מוכרת ולא קרואה, שהיא עדיין האישה היפה ביותר בעולם.
ועם זאת תמיד היה העניין הזה עם כסף. בקושי היה להם כסף, אבל לה היה מעט יותר מאשר לו. כשהיו מרוששים לגמרי נתן לה אביה כסף מזומן - לא הרבה, מספיק רק לתשלום החשבונות ולקניית אוכל. פעם, אחרי שבישלו ואכלו ארוחת ערב יקרה עם יין משובח וקינוח טעים, הכול על חשבון אביה, היא פנתה פתאום ליוהאן ואמרה, "קניתי אותך. נקנית בכסף. הרי אתה יודע את זה, נכון?"
הוא אף פעם לא שכח את זה.
כשאביה של אליס נפטר והוריש לה מאה וחמישים אלף קרונות, יוהאן הציע שיתגרשו. הבן שלהם כבר היה כמעט בוגר בלאו הכי. הוא אמר, "את ואנדריאס יכולים להסתדר עכשיו בלעדי." אבל היא נהייתה רכה ומתוקה ואמרה, "למי אכפת מכסף, יוהאן! תשכח מהכסף. תשכח מכל זה. מעכשיו אנחנו נחיה כמו מלכים. אתה יכול לקבל כל מה שתרצה."
ואז - כך רצה הגורל - היא נדרסה.
אנשים רבים התאבלו על מותה של אליס. יוהאן הופתע לגלות עד כמה היתה אהובה. היא היתה יפה כמובן, שלא לומר צעירה, צעירה מכדי למות, כך אמרו אנשים.
זה מה שאומרים תמיד על כל מי שמת לפני גיל מסוים. נראה שכל מי שמת לפני גיל שבעים וחמש נחשב צעיר מדי, ואם הוא מת לפני גיל ארבעים וחמש זה נקרא טרגדיה, טרגדיה נוראית וחסרת תכלית. אליס היתה בת הרבה פחות משבעים וחמש ולא הרבה יותר מארבעים וחמש. מצעד של אנשים לחץ את ידו של יוהאן ולחש לו שמותה של אליס הוא טרגדיה נוראית וחסרת תכלית. בכל פעם היה עליו לעצור את עצמו מלצעוק, לא, לא נכון! אין לכם מושג! היא עינתה אותי!
מי שסבל בעיקר היה ללא ספק בנם אנדריאס.
בימים שאחרי ההלוויה ניסה יוהאן לדבר עם הזר ש?בו?ר הלב הזה העוטה פצעי בגרות, שלו קרא אבא. הוא ביקר כמה פעמים בדירתו הזעירה של בנו, ולפעמים הלכו לאכול במסעדה. פעם הם אפילו עשו יחד סקי ביום ראשון אחר הצהריים. יום אחד, בזמן שאכלו סטייק וצ'יפס ב"קפה התיאטרון", הבחור הביט באביו ואמר, "אבא!"
יוהאן הינהן לעברו. הנה זה שוב - חיוך מהול בבוז קל.
המילים אבא או אבא'לה או אבא שלי לא היו יכולות להיאמר בלי שלפחות אחד מהם יחייך את החיוך הזה, אבל יוהאן לא היה בטוח היכן התגלה הבוז לראשונה, בחיוך של בנו או בחיוכו שלו.
"אבא," אמר אנדריאס שוב.
"מה העניין, בן?"
יוהאן הניח את הסכין והמזלג על הצלחת והתרכז באנדריאס. תמיד אותו הדבר. שיחות שאינן מובילות לשום מקום. הנער לא מסוגל לחשוב מחשבה אחת עד הסוף.
"אני לא יודע," ענה אנדריאס. "אני בטוח שיש... שאכן יש משהו שאני רוצה להגיד. אני רק לא מצליח כנראה לומר את זה."
בתור ילד היה אנדריאס צנום כמו אביו. היה משהו שקוף ושברירי במבנה גופו של הנער.
אליס אמרה פעם שהבן שלהם מזכיר לה אמבה. ייתכן שהמראה האמבי של אנדריאס הוא זה שגרם לילדים אחרים לרצות להרביץ לו.
יוהאן החשיב את עצמו בדרך כלל ביש מזל בכל הנוגע לאנשים - לפחות עד שפגש את האישה מספר שתיים שלו - מיי. זה היה כמו השיר ההוא, היא הזכירה לו את השיר ההוא... אם כי אולי עדיף לא לערבב שירים ואהבה. רוב הזמן קשה לדעת מה זה מה. אני תוהה לפעמים אם המחשבה
הזאת עברה בראשו של יוהאן בימיו האחרונים. האם הוא בילבל למעשה בין סיפור האהבה שלו לבין שיר?
הו, מי זה חותר על הקצף הלבן?
זו עלמה, ה?ר פ?לינק, בסירה לבדה!
הרוח הצפונית-מערבית משמיעה את קולה.

מי זו העלמה החותרת כגבר?
זוהי מיי ממ?אלו?, כה דקה ויפה.
אך הבה נחזור לשירי הנפלא.


"חסד" מאת לין אולמן. תרגום: עדי דרורי (הוצאת זמורה ביתן)

  • עוד באותו נושא:
  • ספרים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully