בתחילת המילניום כשהמילה "מילניום" עוד לא נשמעה כמו בדיחה הוציאו פריימל סקרים את אלבומם השישי, XTRMNTR, בו הם בנו אוטובאן ארוך מקלן ועד דטרויט. הם הופיעו ב"קרימפילדס" (הפסטיבל של המועדון הליברפולי קרים) ובובי גילספי התארח באלבומים של הכמיקל ברדרז ודת' אין וגאס, התראיין למגזיני די.ג'ייז וחזר להיות הקלאבר שהיה בתחילת הניינטיז, כשגילה את האקסטזי והוציא את "סקרימדליקה".
בתחילת העשור הגשר שגילספי מתח בין עולם הרוקנרול לקלאבלנד היה מלהיב, אבל היום להקות אינדי-רוק אלקטרוניות זה באמת לא כזה שוס. אפילו לפריימל סקרים בעצמם נמאס מהקטע, ואחרי שהוציאו ב-2002 את "Evil Heat" - אלבום שפלירטט עם אלקטרוקלאש ועם קייט מוס - הם חזרו לרוקנ'רול. לא שהם עשו את זה בצורה מוצלחת, אבל אם התבאסתם מהמפוחית-מנדולינה-בנג'ו של "Riot City Blues" מבחינה עקרונית ואתם מתגעגעים לימים בהם פריימל סקרים קרעו רחבות, אולי תמצאו עניין באלבום החדש של Kasabian.
קסייביאן הגיחו אל תוך סצנת האינדי הבריטית ב-2004 עם סינגלים כמו "Club Foot" ו"Processed Beats", ואם השמות האלה נשמעים לכם כמו כותרים אבודים מימי הביג-ביט של 97' זה לגמרי לא מקרי. גם שם הלהקה, שאומץ משם משפחתה של לינדה קסייביאן - אחת מחברות הכת הרצחנית של צ'ארלס מנסון נשמע כמו שם של שיר של פריימל סקרים מהתקופה הרלוונטית (תודו ש"Linda Kasabian" היה יושב טוב ברשימת הסינגלים של פריימל סקרים לצד "If They Move, Kill 'Em", "Miss Lucifer", "Swastika Eyes" ו"Kill All Hippies")
לקסייביאן אין עצם אחת מקורית בגוף שלהם. בנוסף לשחזור סאונד האינדי-קלאבינג של פריימל סקרים או UNKLE, הם אימצו את היוהרה הפרולטרית של הסטון רוזס ואואזיס ואת האתוס של מאדצ'סטר, המשלב רוקנרול מלוכלך ופסיכדלי עם אופוריית אקסטזי, כאשר טום מייגן מנסה להיות סוג של איאן בראון או ליאם גאלאגר לדור החדש - סולן קשוח, פרוע וזחוח, שהביטחון העצמי שלו יכול למלא את מנצ'טסר סטיידיום. קסייביאן חיממו את אואזיס בסיבוב ההופעות שלהם לפני שנתיים ואין ספק שמייגן למד הרבה מהמאסטר. לראייה, כשהתבקש לתאר את Empire, השיר הפותח את האלבום החדש, הוא נתן תשובה גאלאגרית אופיינית ואמר שהוא נשמע כמו "מארק בולאן מעשן קראק עם Dr Who".
מה שמצחיק זה לא רק האיחור המדהים של קסייביאן, אלא גם העובדה שמחיי הצליל הצפוני מגיעים מלסטר - עיר באיסט-מידלנדס. למרות שלכאורה קסייביאן הם הלהקה הלא נכונה בזמן ובמקום הלא נכונים, בנוף הפופ הבריטי של אמצע העשור הם דווקא היו בול מה שאנגליה הייתה צריכה. בדיוק ברגע שלאנשים התחיל להמאס מפרנץ פרדיננד והפיוצ'רהדז, שימשה התדמית הקשוחה והעממית של קסייביאן קונטרה מבורכת לגל להקות הפוסט-פאנק האינטלקטואליות והמתחכמות.
אימפריות קמות לאט
אלבום הבכורה שלהם, שהופק על ידי ג'ים אביס (DJ Shadow, ביורק, סניקר פימפס, הארקטיק מאנקיז, המיוזיק) וג'אקנייף לי (שהפיק את האלבום החדש של בלוק פארטי), יצא באנגליה בספטמבר 2004 (והגיע לארה"ב כעבור חצי שנה) ונהיה הצלחה גדולה בארצו. האלבום הגיע למקום הרביעי במצעד האלבומים הבריטי והפך את קסייביאן לכוכבי פסטיבלי הקיץ. האנגלים שתו את הסחורה של קסייביאן בצמא, על אף היותה משומשת.
אחד ההבדלים המהותיים בין קסייביאן לפריימל סקרים הוא שפריימל סקרים עברו דרך ארוכה כדי להגיע לסאונד של XTRMNTR. כמי שהתחילו בתור להקת פופ פסיכדלי עם השפעת סיקסטיז, הם גיששו באפלה, שמעו דברים, ביקרו במועדונים, ואט אט עשו את הדרך מפופ הפרחים של Sonic Flower Groove ל"סקרימדליקה" האלבום המהפכני שלהם מתחילת הניינטיז ששילב רוק, פופ, טכנו, אסיד-האוס ודאב ומשם עד להתכה האורגנית של רוק ואלקטרוניקה, של הופעות ומועדונים, של גראס ואקסטזי. קסייביאן, לעומת זאת, לקחו הכל מן המוכן.
קסייביאן לא גילו שום דבר בעצמם, אלא פשוט יישמו את מה שהם למדו מאחרים, אחד לאחד. וגם הכספים שחברת התקליטים שפכה על קידומם ובניית התדמית שלהם (כולל עיצוב מדוקדק של העטיפות והמרצ'נדייז הנלווה), כמובן לא הזיקו. הכל אצלם נכון מדי, קל מדי, מעוצב מדי, ובסופו של דבר גם משעמם מדי.
מבחינה מוזיקלית האלבום החדש של קסייביאן, Empire, מרשים מקודמו. הוא יותר גלאמי ויותר פסיכדלי, עם נגיעות מזרחיות מהסוג שקולה שייקר הביאו לסצינת הבריטפופ בניינטיז (שלושים שנה אחרי שהביטלס היו בהודו) , וגם בלדת גיטרה אקוסטית אחת ("British Legion"). גם הפעם הלהקה לא נכנסת לאף טריטוריה שלא נוסתה קודם והוכחה כאפקטיבית. יש אפילו מצב שהם התחילו לדפדף אחורה בדיסקוגרפיה של פריימל סקרים. אואזיס מכתירים אותם כיורשיהם, הם נחשבים לאחת מלהקות ההופעות הטובות בבריטניה וה"אן.אם.אי" יצא מגדרו למשמע האלבום החדש, אבל האמת היא שכל העסק נשמע כמו פרודיה.
Kasabian, Empire (הד ארצי)