המלכה נור

נתחיל בווידוי – לא הייתי שותף להתלהבות האינסופית מ-"Funeral", אלבום הבכורה של ארקייד פייר מ-2004 (העובדה שהוא יצא באירופה רק ב-2005 בלבלה לא מעט אנשים, שנזכרו לבחור בו כאלבום השנה שלהם). לדעתי, היתה זו יצירת אינדי-רוק נחמדה ותו לא. מלוטש, מושקע ומלודי, אבל ממש לא אלבום שאמור לשטוף את העולם ולקבל חיבוקים מכל נער או נערה שביקרו אי פעם בחנות וינטאז'.

בכל זאת, אי אפשר להתעלם מרשימת המעריצים המשווקים שלהם, שכוללת את דייויד ביירן, דיוויד בואי ובונו וגם לא את מאות אלפי האנשים המקומטים פחות שקנו את הבכורה ההיא. ארקייד פייר הוציאה היישר אל האור את סצנת הארט-רוק הענקית של קנדה והפכה אותה לנחלת הכלל. כולם במדינה המוזרה הזו חייבים להם - מברוקן סושייל סין ועד סאנסט ראבדאון.

היום, שנתיים וחצי אחרי ההצלחה, החבורה הענקית הזו ממונטריאול (שבעקרון כוללת שבעה חברים, אבל תמיד מצרפת אליה נספחים) עמדה בפני מספר מוגבל של ברירות ידועות – להוציא אלבום המשך שיחייה את ההייפ וייקבע את מעמדם במוזיקה העכשווית, או לקחת סיכון – לעשות מה שבא להם ולקוות שזה יעבוד.

הם בחרו בהכלאה של השניים – עשו מה שבא להם, אבל באופן כל כך פומפוזי שכולם יהיו חייבים להתלהב; עכשיו נראה מישהו שמעיז לא להדר את שמם ולטעון שהם לא הלהקה הכי גדולה של 2007. יודעים מה, כמה שרציתי לשנוא את "Neon Bible", האלבום החדש שלהם, שיצא אתמול, לא הצלחתי. בניגוד לכל אינסטינקט-אינדי טבעי שלי, שאומר שצריך להתרחק מלהקה ברגע שהיא מצליחה בגדול, דווקא האלבום הזה הוא מה שקירב אותי אל ארקייד פייר באמת.

אולי זה בגלל הנאמנות שלהם לתרבות שממנה הם באו – לא משנה כמה חברות תקליטים גדולות רדפו אחריהם, ארקייד פייר החליטו להישאר בלייבל העצמאי Merge – לייבל כל כך צנוע שממש קשה למצוא את הלוגו שלו על העטיפה של האלבום החדש (שכוללת חוברת בת 32 עמודים עם כל המילים ועיצוב של הלהקה). אבל נדמה לי שיש כאן משהו יותר עמוק, אולי סיפור המסגרת המוגזם של עשיית האלבום.

לארקייד פייר לא היה נאה להקליט באולפן רגיל – הם רצו אווירה מאתגרת יותר, אז הם הלכו וקנו כנסייה מהמאה ה-19, שעשויה מלבנים אדומות וממוקמת בחווה קטנה מחוץ למונטריאול. הם העבירו פנימה את הציוד שלהם ובנו אולפן. שכרו שני טכנאים וטבחית, ועברו לגור שם – כולם ביחד, למשך כמעט שנה שלמה. לבד. נשמע טרחני קצת, אבל בזמן שהם שיחקו אותה Lost עם הקומונה הקטנה שלהם באמצע שום-מקום, נדמה שהם ספגו המון מהכנסייה הזו, שבטח הייתה מפחידה למדי. במיוחד בלילה. המוזיקה שלהם הפכה להרבה יותר אפלה מפעם - פרנואידית, אפילו - והפופ שבה מוחבא קצת יותר, אבל בהחלט שם (כמו ב-"The Well And The Lighthouse" ו-"No Cars Go" המצוין).

אבל זו לא רק הכנסייה. כל דבר באלבום הזה גדול, מנופח ושאפתני בטירוף. חוץ מהגיטרות, הקלידים השונים, התופים הרגילים ותופי הפלדה, האקורדיונים, תיבות הנגינה, הפסנתרים השונים, הצ'מבלו, הקסילופון ועוד כמה כלים שלא ברור לי מאיפה הם הגיעו לעולם, ארקייד פייר גם הזמינו פנימה תזמורת ממזרח אירופה ומקהלה צבאית כלשהי. מה הם לא יעשו בשביל שיהיה מה לכתוב בקומוניקט.

למזלם – כל הבאלגן הזה נשמע די מסודר, והם מצליחים לגבות את היומרנות במוזיקה טובה,ואפילו בטקסטים מצוינים, שאפשר לפרש למספר כיוונים, אבל נדמה לי שכולם עוסקים במחאה כלשהי – כנגד החברה, המדינה וכל מה שאפשר לצפות שיהיו הדעות של כאלו שסוגרים עצמם בכנסייה לשנה.

בשירים השקטים יותר הם מרגשים ("Ocean Of Noise" ושיר הנושא הם דוגמאות טובות), וכשהם משכילים לתת לרג'ין שסג'ן לשיר, היא מוכיחה למה תמיד עדיף שהבנות יפתחו את הפה והבנים יסתמו ("Black Wave / Bad Vibrations" המעולה שנשמע יותר אייטיזי מכל שיר אלקטרו עכשווי, למשל). ווין באטלר, מי שבדרך כלל מתפקד כסולן, מנסה לענות לרג'ין בהצלחה עם "(Antichrist Television Blues)" – שיר שלנצח ייזכר כשיר הברוס ספרינגסטיני של ארקייד פייר.

אבל האמת, לא צריך להשוות אותם לכלום יותר – ארקייד פייר אולי עדיין עושים יותר מדי מהומה מסביב למוזיקה שלהם בכדי שאוכל להחשיב אותם ברשימת הלהקות האהובות עליי, אבל האלבום החדש שלהם בהחלט מתעלה על אותה בכורה מהוללת ומציב אותם כגיבורים קבועים בעולם האינדי. הם כבר לא צריכים להוכיח כלום.

ארקייד פייר, "Neon Bible" (הליקון, Merge)