"כל מה שיש לי, אני חייבת לשמן-זית"
סופיה לורן
התמונה הראשונה של "השמש של בני סקורטה" מכילה בחובה את הרומאן כולו. אל מונטפוצ'יו, כפר עני ונידח בדרום איטליה, חוזר לוצ'יאנו מסקלצונה, שסיים לרצות תקופת מאסר של חמש-עשרה שנה. פעם, כשלוצ'יאנו היה פורע-חוק שהטיל את חיתתו על הכפר, הוא התאהב בפילומנה ביסקוטי, אבל מכיוון שלוצ'יאנו הוא ארחי-פרחי ופילומנה ילדה מבית טוב, מעולם לא היה לו סיכוי. ואז נכנס לוצ'יאנו לכלא, וכל יום, במשך 15 שנים, הוא חלם על פילומנה. עכשיו הוא חוזר למונטפוצ'יו, רכוב על גבו של חמור עיקש, כדי לדעת את פילומנה פעם אחת ויחידה. הוא גם יודע שאנשי הכפר יהרגו אותו אחרי שיחלל את כבודה של פילומנה, כי ככה עושים דברים בדרום, אבל לא ממש אכפת לו. באופן מפתיע למדי, זה בדיוק מה שקורה. בכל אופן, מהזיווג הלא-קדוש הזה צומחת לה שושלת סקורטה, וכל צאצאיה חולקים את קשיות-העורף של האב-המייסד. לוראן גודה עוקב אחרי ארבעה דורות של משפחת סקורטה, לאורך מאה שנה לערך, ואני שמח לדווח שאיש מהם לא למד לקח אחד בחייו.
"השמש של בני סקורטה" הוא יותר גלויה מספר הנוף, אמנם, מא-מם: מטעי הזית חולשים על הגבעות המשתפלות והים התיכון מנצנץ תחת השמש הלוהטת; דבר אחד יאמר לזכותו של גודה, וזה כנראה יהיה גם הדבר היחיד, תיאורי נוף הוא יודע לכתוב. הבעיה היא שכמו גלויה, "השמש של בני סקורטה", שטוח לגמרי.
ראשית, בשביל ספר שעוקב אחרי ארבעה דורות, "השמש של בני סקורטה" הוא ספר קצר למדי 160 עמודים בסך הכל. כך מצויים באמתחתו של גודה ארבעים עמודים בערך כדי לתאר כל דור, וזה, תשאלו את מאיר שלו, לא ממש מספיק. הבעיה הזו מחריפה משום שגודה לא ממש טורח לעצב את בני המשפחה כאינדיבידואלים נפרדים. למעשה, כל בני המשפחה מתנהגים באותה צורה, מדברים באותה צורה, וחושבים או לא חושבים באותה צורה. כתוצאה מכך, השושלת מזכירה פחות עץ משפחה, ויותר כוורת זמזמנית שמייצרת שמן זית במקום דבש. האופי הדטרמינסטי של משפחת סקורטה, בתורו, מעניק לעלילה מבנה מעגלי, ומתיש, משהו.
האידיוט
גודה מפנה מקום נרחב למונולוגים של בני המשפחה. במקום לכתוב עליהם ולהסתכן בהתנשאות, הוא כותב דרכם, במשפטים קצרים ופשוטים. ככה. אלה משפטים שקל לקרוא. הם לא מסובכים. אין הרבה קישוטים רטוריים. בגלל זה הספר נגמר מהר. עכשיו תוסיפו "אני משוגע" או "היא הטריפה את דמו" מזדמנים וקיבלתם בן סקורטה טיפוסי. הסטקטו הרטורי הזה נסבל יחסית, מכיוון שבני סקורטה הם אכן איכרים עניים וחסרי השכלה, וגודה עושה בחוכמה כשהוא נמנע מלצייד אותם במטאפורות מצועצעות או במבנים תחביריים מורכבים. עם זאת, שפה פשוטה בשום פנים ואופן אינה עדות לחיי נפש פשוטים, ופה גודה חוטא לגיבוריו.
בדרך-כלל, גיבורים ספרותיים נוטים לעבור שינויים נפשיים, ואף ללמוד דבר או שניים במהלך האודיסיאות הזעירות שלהם. לא כך הוא עם הדמויות של גודה. מידת הריסון העצמי של בני סקורטה דומה לזו של דמות הקומיקס Hulk, ככה שבכל פעם שמישהו פוגע בכבודם, או שהם מתאהבים, וזה קורה אחת לכמה עמודים, הם עושים משהו טיפשי, ובדרך-כלל לא חוקי. יוצא שעלילת הספר מקבלת גוון סיזיפי משהו: בכל פעם בן סקורטה אחר קורע את התחת בעבודה קשה, פוגש אישה מכשפת וכתוצאה מכך הורג את עצמו, או, למצער, הורס לעצמו את החיים, וחוזר חלילה. גם נשות הספר לא זוכות לטיפול מעודן יותר: הן כולן יפות ודשנות, גאות וסוערות, מזדיינות כמו חתולות, עובדות כמו אתונות, מגינות על ילדיהן כמו לביאות, ואת כולן מגלמת מורן אטיאס.
האהבה של גודה, שהוא בכלל מצרפת, לתרבות הדרום-איטלקית ניכרת בכל עמוד ועמוד בספר. אבל נדמה לי שגודה לא ממש מעוניין בצפונות ליבם של בני מונטפוצ'יו. לא, קצת כמו קולוניאליסט אירופאי מהמאה ה-17, הוא מאוהב בדמות הפרא האציל, הלא-רציונאלי, האימפולסיבי, ובסופו של דבר, האדיוט. אלא שהיום, אחרי מייקל קורליאונה וטוני סופרנו, האופן הגס והפשטני שבו משרטט גודה את הדמויות שלו הוא לא פחות ממעליב. בני סקורטה לא חמי-מזג ועקשנים בגלל הגנים שלהם, או בגלל שרוקו, הסבא המיתולוגי, הטיל עליהם קללה, אלא משום שהם בניה של תרבות מסויימת. וגודה עושה שירות דוב לתרבות הזו שהוא כל-כך אוהב: במקום לנסות ולהנהיר אותה, הוא הופך אותה למיתולוגיה מקומית, עם גזירי-נייר במקום אנשים. זה אולי מקסים את הבורגנות הפריזאית, שבאמת עוד לא מצאה לעצמה אתר נופש לקיץ, אבל ספרות טובה זה לא.
"השמש של בני סקורטה" מאת לוראן גודה. תירגם: ניר רצ'קובסקי (הוצאת כתר)