"אני רואה שהשמנת במיוחד לתפקיד"
"זה לא היה במיוחד לתפקיד"
(ג'ייסון לי מתראיין אצל קונאן אובראיין)
עדיין לא החלטתי אם אני יותר רוצה להיות חבר של ג'ייסון לי או של ארל ג'יי היקי. מצד אחד ישנו הבחור עם החיוך הממזרי שקפץ עם הסקייטבורד שלו על מעקים וממדרכות בקליפ של "100%" של סוניק יות' ושיחק את עזאזל השד ההוא שאנחנו אוהבים לשלוח אליו אנשים ב"דוגמה" של קווין סמית'; מצד שני יש את השפם הזה אם היו לי את הגנים תאמינו לי שהייתי מגדל אחד - החולצה הלא מגוהצת, שמונחת ברישול על הכרס המתפתחת שלו והקארמה פילוסופיית חיים ששאב מקרסון דיילי (ומי שלוקח דוגמה מאנשים שהיו בני זוג של טארה ריד כנראה יודע מה הוא עושה). במחשבה שנייה אני רוצה להיות, אם אפשר כמובן, חבר של שניהם.
"קוראים לי ארל" היא אחת הפעמים הללו, בהן שחקן מתמזג בצורה הרמונית עם בן דמותו הפיקטיבי. לא שאני רומז חלילה שג'ייסון לי הוא רדנק עם עבר פלילי ואח על סף פיגור שכלי, אבל נדמה שיש משהו בדמותו של ארל, שמאמץ אליו את לי, או אולי בכלל להפך, והופך את ארל היקי לדמות טלוויזיונית עגולה ומרתקת. עם כניסתה לעונה שנייה, אחרי עונת בכורה מוצלחת ביותר (שהוציאה את אנ.בי.סי מהשפל בו שרתה), ועם רדתה של "משפחה בהפרעה", "ארל" היא הקומדיה האמריקאית המצטיינת בנמצא.
עזבו שניה את סיפורי המסגרת הקבועים ארל ורשימת הדברים הרעים שעשה בחייו עליהם הוא צריך לכפר כדי לשפר את הקארמה שלו ותקלפו מג'יימי פריסטלי את השכבה העליונה. במקום מסוים, "ארל" היא התשליל של "משפחה בהפרעה" ברצון והשאיפות של הדמויות, בטון הכללי, ברמה המעמדית שתיהן מתרחשות בקליפורניה, אבל כל אחת מהן מציגה צד אחד שלה אבל בעיקר בחמלה. בעוד ש"משפחה בהפרעה" היא סדרה מיזנטרופית פר-אקסלנס, שלועגת לחמדנות והצביעות האנושית, "קוראים לי ארל", מגיעה מנקודת מוצא שהאדם טוב מיסודו. המבט המעט נאיבי הזה, לכאורה, קוסם בוודאי לערכים הכל אמריקאים, אבל השוני, בניגוד ל"מי הבוס?", הוא שהוא אינו פוגע בחתרנות של הסדרה.
על פניו מדובר באוקסימורון, אולם כשבוחנים את ההתנהלות העלילתית ב"קוראים לי ארל" לעומק מגלים עולם עם ערכים והתנהלות אוטנומיים, שחותרים תחת הסדר הקיים. היחס לקפיטל, לכסף, למוסד הנישואים, לזרועות החוק והגופים השלטוניים זרוע ציניות ארסית ובוז מוחלט (מה שבעצם הופך אותה ללא-ממש שונה מ"משפחה בהפרעה"). "ארל" מציעה חלופה חברתית לדורסנות הקפיטליסטית כפי שהיא משתקפת ברקע שלה. עוני, כיעור, אלכוהוליזם ובטלה, ערכים שסדרות כמו "חברים" הציגו כמדד העיקרי לכישלון בחיים המודרניים, הם חלק אינטגרלי מהווייתה של הסדרה. החלופה החברתית שמציעים ארל היקי וחבריו לעשירון התחתון התחתית החברתית שמוניקה וצ'נדלר היו שמחים ללעוג לה - להיררכיה הקיימת היא מרתקת, במיוחד בהקשר האמריקאי. החתרנות היא, אם כן, ביכולת למשוך את הקהל בכסות ה"סדרה על מעשים טובים", אבל להציג קיום אלטרנטיבי, שמעולם לא יוצג על ידי פרוטאגוניסטים עגולים ומלאים שכאלו. החיים בקרוון מעולם לא נראו קוסמים כל כך.
"קוראים לי ארל", יס סטארז 2, ימי ג', 22:20
רוק ישראלי
לעומת "ארל", "30 רוק", הבייבי החדש של יוצאת "סאטרדיי נייט לייב" טינה פיי, היא כבש בעור זאב. סיפור המסגרת מזכיר מעט את "סטודיו 60" אחורי הקלעים של תכנית מערכונים קומית מיתולוגית שפיי, היא הכותבת הראשית שלה. לא צריך ללכת רחוק כדי לחפש אנלוגיות פיי היתה הכותבת הראשית של סאטרדיי נייט לייב במשך רוב שנות העשור הנוכחי. היא גם זו שדרדרה את התכנית לאחד השפלים הנמוכים והכואבים ביותר שלה, ממנו היא מתחילה לצאת רק עכשיו בעזרת כשרונות חדשים כמו אנדי זאמברג (האיש שהביא לכם את חתולי הלייזר ושם את הזין של ג'סטין טימברלייק בקופסה) וסת' מאיירס שתפס את מקומה של פיי.
על פניו, "30 רוק" (כלומר רוקפלר סנטר מספר 30, המקום בו ממוקמים אולפני אן.בי.סי) היא סדרת דור שלישי קלאסי בלי תקינות פוליטית, דמויות אקסצנטריות והרבה בלאגן. גם העזרים כנגד פיי מצוינים טרייסי מורגן ממשיך להצטיין בתפקיד שהפך אותו לכוכב בס.נ.ל קריקטורת הקומיקאי השחור שמתקשה לצאת ממנטליות השכונה ואלק בולדווין בתפקיד מבריק של קודקוד במועצת המנהלים של אן.בי.סי. אפילו כוסית-על יש שם. הבעיה היא שמבט מעמיק יותר מגלה סדרה אנכרוניסטית ומטופשת לגמרי, נטולת הגיון פנימי או אמינות חיצונית, שמזכירה יותר את "עובדות החיים" מאת "פילדלפייה זורחת". רק הצחוקים המוקלטים חסרים.
ההומור של פיי מתגלה, שוב (כנראה שהסרט "ילדות רעות" אותו כתבה היה לא יותר מסטיית תקן), כחד-ממדי על גבול הדלוח ובעיקר צפוי. המניעים והרצונות של הדמויות נשמרים כל הזמן ברמה שטחית וילדותית הרשת רוצה רייטינג, פיי רוצה משמעות ומורגן רוצה לעשן קראק - והעלילות קרטוניות. פה ושם יש אמנם צחוקים, אבל הם בעיקר תולדה של משחק מחונן של בולדווין אלוהים איזה מלך ומורגן, שמקצין מדי שבוע את דמותו. ההצלחה של הסדרה והכישלון של "סטודיו 60", כלומר חוסר האמון שהביע הקהל בפרקים הראשונים והמצוינים שלה, שגרמו לשינוי הדרסטי והרסו אותה, הם עוד חוסר צדק שזורח על המסך הקטן. למשפחת בלות' זה לא היה קורה.
"30 רוק", יס סטארז 3, ימי ד', 22:30