סנוב, את אורי פינק כבר קראת?

מאיה בקר מזמינה לדו קרב כל מי שינסה לטעון ש"ג'ימי קוריגן" אינו ההישג המרשים ביותר בהיסטוריה של הקומיקס. ובכן, הנה אני כאן.

אני לא בטוח מה זה הדבר הזה, החמקמק, שהופך יצירה מקרית ולא הכי מפורסמת לטרנד-תל-אביבי-האוזן-השלישיתי. זו לא יכולה להיות רק איכות – איכות אפשר למצוא בכל מיני מקומות. זה מוכרח להיות צירוף מקרים מושלם של זמן ואיזו הבשלה מצד הקהל. וכמובן, הצורך הבסיסי של ההמונים להצהיר שהם עכשיו בתוך איזה קטע אלטרנטיבי, שאף אחד לא מכיר. קחו לדוגמא את מאנו צ'או – מוזיקה מעולה הוא יוצר כבר המון זמן, ואת הדיסק הגדול שלו הוא יצר בשנת 98', אבל רק בשנת 2001 הצטלבה האמנות שלו עם הצורך הרגעי במוזיקאי אלטרנטיבי קליט.

והנה גם "ג'ימי קוריגן" (שהוא, אגב, רק חלק מתוך קומיקס מתמשך בשם “acme novelty library”) מתחיל פתאום לעבור מפה לאוזן. הנה הוא הופך לדבר הבא שכל אחד בטוח שהוא-הוא היחיד שמכיר אותו. הנה כולם ממהרים להודיע ש"אני לא אוהב קומיקס, אבל זה משהו אחר לגמרי". אני מבקש מכל אותם אנשים, המשוכנעים שזה הקומיקס הכי טוב שיש, לעצור לרגע, לנשום עמוק, ולשאול את עצמם – כמה קומיקס כבר קראתי?

ההכרזה הזאת, ש"ג'ימי קוריגן" הוא הקומיקס הכי טוב בהיסטוריה האנושית, מזכירה לי קצת את חובבי "יוליסס". הם בוחרים להתעלם מקיומן של יצירות גדולות אחרות, בכדי להצדיק את הטענה ש"יוליסס" אינו בר השוואה. כאילו, או.קיי, קיבלתי, כריס וור ענק. זה נכון מאוד, וטוב שזה מוסכם. אבל מה עם קראמב? כאילו לא היה?

או, אתם יודעים מה, עזבו את קראמב. הבחור לא מקופח. מה בקשר למארק המפל? מישהו שמע עליו בכלל? מישהו ימהר כך לשים את נפשו בכפו ולהצהיר שארבעת ספרי "גרגורי" הם הספרים הכי יפים בהיסטוריה של האנושות? לא, כמובן שלא. "גרגורי", בניגוד ל"ג'ימי", באמת נשאר במחתרת. הוא לא טרנד של אף אחד. למעשה, כבר אי אפשר להשיג אותו, לא בארץ ולא בחו"ל.

אבל בעקבות הכתבה של מאיה אני נאלץ לעשות צעד דרסטי, אולי בכדי לפתוח טרנד חדש ואולי סתם בשביל לקבל תגובות נזעמות – אני מצהיר בזאת, רשמית וחד פעמית: "גרגורי", ארבעת ספרי הקומיקס של מארק המפל, מהווים ביחד צירוף שהוא פאר היצירה האנושית. כבר בראשון נמתחים חוקי הז'אנר למעלה, למטה ולצדדים, עד למיצוי מוחלט של האלמנט הקומי שבשיגעון. בשני הוא כבר עובר להומור מילולי לחלוטין, ועושה משהו אחר לגמרי תחת אותן הנחות עבודה. השלישי הוא משחק צורני עם ההגדרות שהגדירו השניים הראשונים, והרביעי הוא בכלל ביקורת חברתית על אמריקה הפרברית. ארבעה קומיקסים, כולם מצחיקים ומבריקים, ועם זאת מאוד שונים אחד מהשני. זהו הישג מרשים מאוד, באיזה ז'אנר שאתם רוצים. כמו קראמב וכמו וור.
נו, התחיל כבר טרנד?