בסיסטית מחפשת להקה

גם אם מעולם לא שמעתם על ה-La’s, בטוח שמעתם את “There She Goes”. אם לא בביצוע של הלהקה עצמה, אז בביצוע של רובי וויליאמס, הבו רדליז או בביצוע החייכני והמעצבן של Sixpence None the Richer, אולי אפילו בגירסת הקאנטרי של ה-V-Roys, עם מבטא אמריקאי דרומי ומפוחית. אם לא שמעתם אותו ברדיו בטח ראיתם את הקליפ ב-VH1 - או בגירסתו המקורית והכובשת, בה הלהקה משוטטת בסמטאות ליברפול, או אולי בגירסה האמריקאית המטורללת, בה הסולן, מנהיג הלהקה וכותב השירים, לי מייברס, לובש טרנינג בלי חולצה מתחת ונראה כמו רוצח סדרתי וברקע רואים איזו כוסית. ואם לא נתקלתם בשיר בערוצי המוזיקה בטלוויזיה, אז בטח שמעתם אותו באיזה סרט, נגיד ב"אהבה על הדשא" או "אבא מתארס".

בגדול “There She Goes” נשמע כמו שיר אהבה, אבל ישנה גם סברה, הנשענת על כמה משפטים חשודים בטקסט, שמדובר בשיר אהבה להרואין ולא לבחורה (אם כי באופן מטאפורי בחורה בהחלט יכולה לפעום בוורידים של הבחור שמאוהב בה). אבל בלי שום קשר לתוכן הקונטרוברסלי שלו, כשהשיר יצא במקור ב-88', הוא זכה להתעלמות מצעדית. כשיצא מחדש, אחרי שנתיים, הוא כבר הצליח יותר, וכעבור עוד כמה שנים הוא חדר סופית לקאנון וקיבע את מעמדו כנכס צאן ברזל של הפופ הבריטי לדורותיו. לאור ההצלחה הענקית של השיר, לא ברור איך ה-La’s כמעט ונמחקו מדפי ההיסטוריה. אנחנו כאן בשביל לתקן את העוול הנורא.

ה-La’s קמו בליברפול ב-83', ומעבר לקונוטציה המוזיקלית הברורה של השם, La זה גם סלנג ליברפולי לבחור (קיצור של Lad). הקלטת האלבום הראשון – ובדיעבד היחידי - הייתה משימה לא פשוטה, שכללה שינויים תכופים בהרכב, אינספור הקלטות חוזרות, חילוקי דעות עם הלייבל Go! Discs וגל של פיטורי מפיקים. המטרה של חברי הלהקה הייתה להגיע לסאונד סיקסטיזי מדויק, כזה שיעמוד בקנה אחד עם סאונד המרסיביט שיצא מליברפול בתחילת שנות ה-60 ושווק על ידי הביטלס להמונים.

בסוף, כשלחברת התקליטים נמאס לשפוך כסף על שעות אולפן, היא החליטה להישאר עם ההפקה של סטיב ליליווייט. האלבום, שנושא את שם הלהקה, יצא ב-1990, למורת רוחו של מייברס. למרות שהביקורות התלהבו מהתקליט בטירוף, לי מייברס היה מאוד לא מרוצה מהתוצאה, ועד היום מתכחש לאלבום הזה. זה תקליט פופ יפהפה, אבל הוא פשוט לא הצליח להגיע לסטנדרטים הבלתי אפשריים של מנהיג הלהקה הפרפקציוניסט, שרצה לייצר בסוף שנות ה-80 מוזיקת סיקסטיז אותנטית. כל מי ששמע את האלבום הזה כמובן חושב שמייברס משוגע. (גם כל מי שנתקל בו במכולת חושב שהוא משוגע).

התירוץ הרשמי לכתוב על ה-La’s עכשיו הוא שלפני כמה חודשים יצא להם דיסק של סשנים מהרדיו, שהוקלטו בארבעה ביקורים שונים באולפני הבי.בי.סי בין השנים 87' ל-90'. משום מה כתבו בפיצ'פורק על הדיסק הזה רק עכשיו, וכך שמעתי רק עכשיו על קיומו. אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא, והמשפט הזה רלוונטי ל-La’s בגלל יותר מבחינה אחת.

“BBC in Session” כולל, בנוסף לשירי האלבום, כמה בי-סיידז וקטעים נדירים (גם כאלה שלא נחשפו בהוצאה המחודשת של אלבום הבכורה ב-2001), אבל מה שיותר חשוב זה שההקלטות האלה מוכיחות שאולי היה איזשהו צדק בדבריו של מייברס.

למרות שהאלבום הרשמי של ה-La’s מושלם כמו שהוא, עכשיו מתחילים להבין על מה מייברס דיבר כשהוא אמר שההפקה של ליליווייט מלוטשת מדי. השירים המוכרים של ה-La’s נשמעים בסשנים האלה הרבה יותר פריכים וקופצניים ואפשר לזהות בברור כל כלי נגינה. הם גם נשמעים הרבה יותר סיקסטיזיים, לפעמים על סף ה-Skiffle. ההקלטות האלה, מן הסתם, עדיין רחוקות מאיך שהתקליט של ה-La’s נשמע בראש של מייברס, אבל יש בהן אנרגיה הרבה יותר ראשונית מזו של האלבום המופק, שנענה פעמים רבות לסאונד השו-גייז המעורפל והמעונן שהיה אופנתי באותה תקופה. אבל ה-La’s מעולם לא היו בני תקופתם, והאמת היא שמלבד “There She Goes” – שההפקה של ליליווייט מוסיפה לו איכות חלומית נפלאה – חלק גדול מהשירים נשמע טוב יותר ללא עזרתו של האיש.

בקיץ הקרוב ימלאו ללי מייברס – אחד הגיבורים האבודים של הפופ הבריטי - 45. כשה-La’s התפרקו ב-92', הבאסיסט, ג'ון פאוור, הקים את Cast, ולי מייברס פרש מעסקי המוזיקה. מאז הוא חי בליברפול עם בת זוגו וארבעת ילדיהם. יש גם מצב שהוא מכור להרואין, אבל זה לא הוכח בוודאות. באמצע שנות ה-90 הוא הגיח לכמה הופעות חימום מאולתרות לפול וולר, אואזיס ודודג'י, אבל היה נראה מסומם ולא בפוקוס. לפני שנתיים מייברס, ג'ון פאוור ועוד שני נגנים התאחדו תחת השם המקורי למספר הופעות שכללו בעיקר את החומרים הישנים. לראות את מייברס ופאוור שוב תחת קורת גג אחת נחשב למחזה די סוריאליסטי אחרי שנות הניתוק בינהם, אבל גם אם ההופעות האלה היו מוצלחות, מדובר באנטי-קליימקס די מחפיר ללהקה שסוחבת על גבה מיתולוגיה כה כבדה.

אחרי שנים של שתיקה (גם כשהיה צריך לקדם את האלבום של להקתו, הוא סרב לדבר עם עיתונאים) הוא העניק ב-95' ראיון נרחב לפול מודי, כתב ה"אן.אם.אי". בפתיחה לכתבה כינה מודי את מייברס "נביא הביט זהוב השיער" וטען שהוא נחשב לכותב השירים הגדול ביותר שיצא מליברפול מאז לנון ומקרטני. ההיעלמות שלו מהתקשורת גם גררה במשך השנים לא מעט השוואות לסיד בארט. בראיון ההוא דיבר מייברס הרבה שטויות ויצא משיגנע רציני, או – אם תרצו - גאון אקסצנטרי. כשמודי שאל אותו איזו מטרה ההיעלמות הארוכה שלו משרתת, הוא ענה: "זה נהיה ברור יותר וזה נהיה מעורפל יותר. לפני כל שחר בא הלילה, לפני כל שקט באה סערה. ככל שאתה מתקרב לשלמות, אתה מתקרב גם לאי השלמות, זה מאוד פשוט. ככל שאתה מתקרב לאלוהים, אתה מתקרב לפיתוי. ה-La’s הם טריפ אישי בשביל העולם". וזה, כפי שמעיד מודי, עוד החלק השפוי. אחר כך הוא התחיל למלמל על גלגול נשמות.

בכתבה אחרת, שפורסמה לפני כמה שנים ב"גארדיאן", מסופר שמייברס ממשיך לכתוב ולהקליט מוזיקה, הוא פשוט לא מוציא אותה החוצה. באותה כתבה נטען שהוא כתב שיר בשם “The Human Race” שהוא הרבה יותר טוב מ”There She Goes”.

לעת עתה עדיין לא אבדה התקווה שנזכה יום אחד לשמוע את השיר הזה, ועוד הרבה שירים חדשים ומדהימים של לי מייברס, בעיבודים והפקה שאפילו הוא יאשר. באותו ראיון ב"אן.אם.אי", הבטיח מייברס שהתקליט השני של ה-La’s (שמבחינתו יהיה האלבום האמיתי היחידי של ה-La’s) בדרך. כשנשאל כמה זמן זה יקח הוא ענה: "זה יקח כמה זמן שזה יקח, כי זה כמה זמן שזה לוקח". עברו מאז 12 שנה, אבל כנראה שזה לוקח יותר.


The La’s, “BBC in Session”
(Polydor)