סיפורו של אוויר

אם יש דבר אחד נחמד שהביאו עמן שנות האלפיים (ובואו נעזוב את האייפוד, היינו יכולים למשוך עם ווקמנים עוד כמה שנים), הרי שזו האופציה לשוב ולבקר מחדש את שנות התשעים. עכשיו, כשנראה שהרטרו לאייטיז כבר מיצה את תשע הנשמות שלו, ושהוא כבר באמת נופח את נשימותיו האחרונות, הגיע הזמן לחגיגה הגדולה של נוער הנרות.

במבט ראשון, נדמה שהניינטיז לא התברכו בסימני היכר ברורים דיים כדי לעצב הצהרה מובהקת – שהרי קשה, קשה להתחרות בפוטנציאל הקאלט, שנושאת עמה תספורת המאלט של אלי אוחנה, אותה שיחזרו בהמוניהם חקייני יודה לוי בשנתיים האחרונות. מה יש לנו, הבגירים-של-התשעים, להציע כקונטרה עבורה? את ההרואין-שיק א-לה הקמפיינים "הנועזים והבועטים" של "המעצב הצעיר" קלווין קליין? רק המחשבה על כך מזמנת פיהוק עז-מימדים.

אבל פרט זניח כזה לא יעצור את החזרה של הניינטיז למרכז הבמה – ותעיד על כך יותר מכל תנועת הנו-רייב. ייאמר מיד: כמובן שחבורת ההרכבים שאוגדה תחת הטייטל המבטיח הזה היא באמת לא הרבה יותר מבלון נפוח בהמון מלל וכמעט אפס תוכן, אבל זה לא באמת חשוב לענייננו; מה שחשוב לראות כאן הוא את הקאמבק של מושג הרייב כשלעצמו. ושוב – לא רק בגלל שעברו קצת יותר מ-15 שנה וכבר זכה רגע בסקאלת הזמן למעמד של תחנה היסטורית קלאסית, שראויה לבחינה מחודשת, אלא מכיוון שהשימוש המחודש במושג הוא גם האפשרות לסובב את גלגלי השעון, ללטש ולהעניק טוויסט בלתי מוכר לסחורה שממש לא מזמן בעטנו בה בבוז.

כך שבהתחשב בהתרחשויות הניינטיזיות שמהדהדות ברקע, נדמה ששנת 2007 היא בדיוק המועד ליציאת אלבומם החדש של גיבורי שנות התשעים. ואכן, כמעט עשור לאחר יציאתו של האלבום הבלתי-נלאה "Moon Safari", מוציאים בני הצמד הצרפתי Air את אלבומם הרביעי (או החמישי - תלוי איך סופרים), "Pocket Symphonies". מדובר כאן, בואו נזכור, בגיבורים של ממש – כאלה שעיצבו סאונד לז'אנר שלם, שלא לדבר על סאונד לדור שלם. הרי במידה וביקרתם בעשר השנים האחרונות ולו פעם אחת בבית קפה או במספרה (ובואו נקווה שזה אכן המצב), לא סביר שהתחמקתם מצלילי הפתיחה של "La Femme D'argent". והאמת? לא היתה לכם שום סיבה טובה להתחמק מצלילים כאלה – מופקים לעילא, מופת של טעם טוב ושליטה טכנית.

קל לזלזל היום ממרחק בהישג של "Moon Safari", אבל תהיה זו טעות למחוק ציון דרך חשוב, שזכה במעמדו בצדק. דווקא המעמד הזה הוא מה שסיבך את העניינים עבור הצמד, שהיה נתון במצב מעט דומה לזה של גיבורי ניינטיז אחרים – רדיוהד, שאחרי "או.קיי. קומפיוטר" ניצבו מול עולם שלם של בנות ארבע-עשרה, שדרשו עוד כמה "No Surprises" לקינוח הדבש. בדומה לרדיוהד, אייר לא חיפשו את הפתרון בעיני הילדות הפותות, אלא מצאו את הדרך איפה שבאמת התחשק להם – והצליחו להרים אלבום אמיץ ושונה ביותר מקודמו. ולבסוף – כפי ש-"Kid A" אולי אכזב רבבות ברחבי העולם, אבל עומד כאלבום מצוין שמצליח לעניין עד היום (כן, "Everything in its right place" הוא עדיין שיר שכדאי להיזכר בו פעם בחודש-חודשיים), הרי שהאלבום השני של אייר, "10,000 Mega Hertz Legend", היה רחוק מאוד ממה שציפו לו, אבל היווה חבילה מופלאה של שירים נדירים באיכותם. אם תרצו, מדובר בחוויה מתקנת של מקבילה אסתטית לזוועות רוק מתקדם – האלבום השני של אייר היה אלבום של פרוג-פופ, שעודנו נשמע עשיר, יצירתי ומרגש (בעיקר שיתוף הפעולה המדויק עם בק, "The Vagabond" – משיריהם המוצלחים ביותר).

כשהאכזבה – או ההתלהבות, תלוי לאיזה מחנה התפקדתם – שככה, הגיע פרק זמן של שקט תעשייתי מסוים, ולאחריו הפרק השלישי בתולדות גודין-דאנקל: "Talkie-Walkie". פה העניינים כבר החלו להיראות מעט בעייתיים – שכן בגלל שהאלבום השני קבע רף של חדשנות יצירתית, היה על האלבום הבא להתחמק ממלכודת הנחמדות הסתמית – משימה שאותה האלבום לא צלח לחלוטין. מה שכן, לא נפקד מקומם של הפנינים שהתרגלנו לקבל באופן סדיר, והנגיעות הפופיות הפכו חסרות בושה באופן משמח וממיס לב, כך שלא היה מקום לתלונות כבדות משקל. אבל, כמו שאומרים, וזה אבל גדול – הנה ניצבת בפתחנו החבילה הבאה בתור, ונראה שפה התלונות לשליח כבר יתפסו נפח רציני הרבה יותר.

מהצליל הראשון שלו, "Pocket Symphonies" (משחק עם שם אסופת הקטעים המוקדמים שלהם, "Premiere Symptoms") מחזיר אותנו בדילוג ענק בדיוק אל התווים הראשונים של "Moon Safari" – ומה לעשות, מה שהיה נשמע מופתי דאז לא יכול לעבוד בתרגום מדויק אחרי עשור. אם נחזור לעניין קאמבק הניינטיז שנידון בהתחלה, הרי שהכוח של החזרה לשטח מוכר הוא לא עצם "השיבה הביתה", אלא היכולת להעניק לפניית הפרסה עומק שונה, פרשנות מאתגרת, או סתם כיף טהור. והאלבום החדש של אייר לא מצליח לספק את אף אחת מהדרישות האלה, עם כל הכבוד – וכפי שכבר הובהר כאן, באמת שיש כזה. אפילו שיתופי הפעולה עם ג'רוויס קוקר ניל האנון מהדיוויין קומדי, שאולי נשמעים כמה שהיה יכול להציל את העסק, נוטעים את הרושם שמדובר כאן במקרה של עייפות ודלות החומר.

ברור שהחבילה הזו לא מתובלת בנגיעות רשלניות – לא צמד כאייר יעז לחתום על מוצר פחות ממוגמר לחלוטין. החבר'ה האלה יודעים להתעסק בענייני האולפן כמו שמעטים יודעים – וזה ללא ספק עניין שיש להעריך. זה גם בדיוק מה שעושה אותם, באופן מפתיע, ללהקת הופעות נהדרת – מהסיבה הפשוטה שהופעה חיה מזכירה בדיוק עד כמה שירי היהלומים המלוטשים שלהם הם בסופו של יום פשוט תוצרים של סינגר-סונגרייטרים סופר-מוכשרים. אבל לדאבון הלב, לא מדובר כאן ב-DVD של הופעה שיוצא לצמד המקצוענים, אלא באלבום חדש, שכאלבומים מאכזבים רבים, פשוט נשמע ישן – במובן המבאס של המילה.

אייר, "Pocket Symphonies" (הליקון)