איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?
מוזיקה יכולה לנטרל לי קוצים בתחת או לייצר אותם, לכן חשוב לי שיהיה מגוון רחב. הבחירות שלי לא מאוד סיסטמטיות: כשאני עובדת בסטודיו אני יכולה להתחיל את היום עם בארוק, לרגעים של פאתוס, להמשיך עם אלביס לרגעים מנחמים ולסיים עם הראמונס להפסקה פעילה. בלי קשר לסינכרון של העבודה בסטודיו אני מאד אוהבת את גונזלס, שמפתיע אותי כל פעם בוורסאטיליות שלו ובאלבום שונה ובלתי מתפשר. ג'יימס בראון תמיד מעורר השראה, ופרינס, כמובן, מלך המקסימליזם.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
ספר שמשפיע עלי עובר אצלי סובלימציה, וביחס אליו טלוויזיה וקולנוע הם חומרי גלם מיידים יותר. אולי זה קשור למעבר בין ויזואלי לוויזואלי, שהוא תמיד יותר מיידי, ואולי גם לקצב: דפדוף איטי לעומת זפזופ קדחתני שדומה לבריינסטורמינג. הרבה דברים בטלוויזיה מדליקים אותי: אם זה "חוק וסדר", שמעורר את הפטיש שלנו לראות גופה ולשחק בלשים, או קליפ מלא Bling ב-MTV עם הנרקיסיזם הטוטאלי של ראפרים מלאי תכשיטי יהלומים בצורת ראשי התיבות של שמם.
אחד הסרטים היפים שראיתי הוא "מארי אנטואנט" שיצא לאחרונה בבימויה של סופיה קופולה. סרט חריג שמתחילתו ועד סופו לא מפסיק לייצר פריימים עוצרי נשימה. אסתטיקת העוגות הזאת, מדהים כמה פוטוגני ניהליזם יכול להיות.
מגזינים של אופנה וקוסמטיקה רלוונטיים תמיד. דיוק יכול להיות בהכל, גם בנעליים שלך וגם בתספורת.
עוד בוואלה!
אברים כרותים
אילו אמנים ויצירות השפיעו עליך?
אמן ששינה לי את התפיסה הוא הצייר תיאודור גריקו, שעבד על סדרה של אברים כרותים. באחת העבודות רואים יד ממש מחבקת רגל, מגיחה מהאפילה ורק מבט נוסף מגלה שהאור הרך בעצם מאיר על יד כרותה. הדואליות הבלתי אפשרית הזו של רתיעה ומשיכה כמעט אירוטית לא מפסיקה להפעים אותי.
אמנים נוספים שאני אוהבת- סילבי פלארי, ג'וליאן אופי, שהיא מלכת האופנה של עולם האמנות, האחים צ'פמן וגויה - דוגמא לכך שאמן אדיר הוא תמיד רלוונטי.
איזה נושא חברתי יכול להקים אותך מהכורסא לפעול?
מה שבאמת מגיע לי מהלב זה סוגיית עלי החיים. זה רגשי לגמרי ואחד הדברים היחידים שאין בהם עניין של הקרבה או נוחות, אלא רק נכון ולא נכון.
שינוי אסתטי מקיף
מהם הרגלי הגלישה שלך?
האינטרנט לא מצליח להחזיק אותי ערנית יותר מכמה דקות, אל רק לענייני תקשורת. טכנולוגיה בגדול היא דבר מבורך ואני מעריכה מאד גאדג'טים למרות שאין לי נטייה אספנית כלפיהם.
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גרה ליד גן מאיר בת"א. אולי הייתי מוסיפה אופצית mute לרגעים מסויימים, כמו שיפוצים בבניינים סמוכים וילדים היפראקטיביים, אבל זה בעצם יכול לעזור בכל מקום.
באופן לא מפתיע אבל משמח, איזור שאני אוהבת בצורה מיוחדת הוא קרית המלאכה, המקום בו נמצא הסטודיו שלי. מאד נעים להגיע למקום שאנשים באמת עובדים בו, יש משהו בשקט הזה של בתי המלאכה.
מה הרינגטון שלך?
יש לי את צליל החיוג הכי פשוט בעולם, כמו של טלפון, אחרי תקופה של רינגטונים קצת היסטריים.
למי היית מכניסה מכות?
כשאני חושבת למי בא לי להכניס מכות אני מתמלאת בקלישאות צדקניות, אבל האמת היא שמי שפוגע ביצור שלא יכול להגן על עצמו, מגיע לו שינוי אסתטי מקיף.
את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?
הייתי מזמינה את טאקאשי קיטאנו, כוכב העל היפני שמביים, כותב ומשחק בסרטיו ("אחי", "זיקוקין די נור", "זאטואיצ'י" ועוד). מדובר בתופעה נדירה של אדם שעושה הכל, ומבריק בכל מה שהוא עושה. אדם שאחראי לסצינות האלימות היפות ביותר בקולנוע, ויכול להפוך גם לפרפורמר אדיר, קורע מצחוק. פרט לכשרון, היכולת לא להיות שבוי באיזו אקסיומה של התדמית, להשתנות כל הזמן וללכת עד הסוף עם כל דבר חזקה ביותר. בהנחה שהוא ילמד אנגלית, או שאני אלמד יפנית, אני בטוחה שלהוריד שוטים עם טאקאשי קיטאנו יהיה ערב חד פעמי.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
מי שאני באמת רוצה שיראה את התערוכה כנראה יראה אותה - משפחה, חברים.
מה ההתמכרות שלך?
הדבר הכי קרוב להתמכרות שאני יכולה לחשוב עליו הוא האהבה האימפולסיבית שלי לנעליים ובגדים שהתגנבה בהדרגה במהלך השנים האחרונות. מבין כל ההתמכרויות, לא הייתי בוחרת אחרת. זה אמנם גובל בהפרעה, אבל כל עוד אני יחסית מרוסנת זה עושה לי רק טוב. גם ביחס לאמנות , נעל של כריסטיאן לובוטין מרגשת כמו כל יצירה תלת מימדית אחרת. ובכלל, מה שמרומם את הרוח- מרומם את האמנות.
עוד בוואלה!
עוד בוואלה!
תיק עתונות:
"אני רוצה שהציור יהיה אובייקט שהצופה ירצה לקחת הביתה ברמה הכי אלימה", מצהירה אלין אלג'ם (25). ציוריה של אלג'ם לא מאפשרים מקום לספק: בריכות בבתי עשירים, קעקועים, פורטרטים עצמיים חושניים; החומרנות והפיתוי נמצאים בכל אחת מהעבודות, ללא מימד ביקורתי או אירוני כלפי מושאי הציור. היא עצמה אינה מנסה להסתיר או להתחמק מההבחנה: "אני באמת נמשכת לדברים האלה. אני פועלת מתוך דחף ליצור דימוי שאני רוצה שיהיה ברשותי".
הקשר בין החיים של אלג'ם לדימויים שהיא מייצרת אינו רחוק: הדיוקנאות העצמיים שלה מצייתים לאותו הגיון פטישיסטי. פעם היא מופיעה כשגבה החשוף מופנה אל הצופה ועליו מקועקעים פני אישה, ופעם כשפניה מופנות לצופה, ומחשוף מבצבץ בשולי הציור. "אני מציירת את עצמי במקומות שאני רוצה להיות בהם", היא אומרת. "אני לא מאמינה בהפרדה בין החיים לאמנות, תמיד קיימת הקבלה. אני רוצה שהחיים שלי יראו כמה שיותר כמו הדיוקן הזה, בו קרני שמש של אחר הצהריים נופלות על מצעים פרחוניים חלקלקים".
בריכות העשירון עליון שהיא מציירת מעוררות בה תשוקה. "אם יש פול פרטי אני הראשונה שתקפוץ למים", היא מספרת. למרות האסוציאציה הכמעט מיידית לציורי הבריכות של דיוויד הוקני, אלג'ם עומדת על דיוקו של ההבדל: "בניגוד להוקני, הבריכות שלי הן אנונימיות. אני מוציאה אותן מהקשר של זמן או מקום מסויים. אצל הוקני הבריכות הן של מכרים, חברים. אני מוצאת אותן באינטרנט, באתרי נדל'ן הכי היסטריים". את הבריכות היא מגדירה כ"שוויץ של לייף סטייל", אבל מתייחסת אליהן באופן משולל ציניות. "כמו שבריכה נראית בלילה, כך אני רוצה שהציור שלי יראה - גלאם של לייף סטייל". "אני בעד הלייף-סטייל הזה", היא מודה, "אני מאמינה שהכל צריך להיות הכי טוב. כמו שיש בעיני מקום לפרארי מבריקה, יש גם מקום ליופי קר של בריכה. יש תוקף ליופי הזה, וזה מה שמעניין אותי - התוקף של הדברים באמנות".
העיסוק המרכזי של אלג'ם הוא היופי, שעוקף לעיתים את מידות המוסר המקובלות. הדימוי של רגלי האישה הקטועות, נעולות בסנדלים דקים, אמור לדעת אלג'ם לעורר את השאלה הזאת בדיוק. "כתם הדם מבהיק באותה מידה כמו הלק בצפורניים. הדימוי יוצר פטיש, שפועל באותה צורה כמו פטיש לנעליים. הקטיעה כבר לא מעניינת, והרתיעה נעלמת. הצופה לא רואה את הסיפור, רק את הדימוי. זה מפסיק להטריד ברמה המצפונית, ופועל ברמה הקומפוזיציונית. לא אכפת לנו אם זה מת או לא מת, הפיתוי הוא מקסימאלי". במאבק בין אסטתיקה ואסקפיזם למצפון, אלג'ם נוטה להכריע לטובת היופי. "אני מאוד מאמינה ביופי. אני לא חסידה של הגישה הטוענת שמה שפחות יפה הוא יותר אינטלקטואלי. בסופו של דבר אני מציעה לצופה את מה שאני מאמינה בו. הסטודיו שלי למשל, הוא מקום שאני דואגת שיראה טוב, לא מקום אפור ומדכא. נעים להיות במקום שעושה לך טוב, וטוב הוא יופי".
החיבה המוחצנת כלפי יופי ולייף-סטייל, אינה מונעת ממנה להכניס נימה דו משמעית לעבודות: "הבריכות שלי הן מטאפורה", מסבירה אלג'ם, "זו הבטחה שלא מתגשמת, אבל זה לא שקר. האם זה באמת קיים? בבריכה משתקפים דברים, אבל הם לא באמת שם. מצד אחד יש יופי של אור ומים, מצד שני זה מאגר של נוזלים כלואים בבטון. ברגע שמתבוננים במשהו שיש בו מידה של ריקנות, זה מעורר את השאלה : אז מה באמת קיים? זה הסאב-טקסט משמעותי שנוכח לאורך החיים".
תערוכת היחיד של אלין אלג'ם "רעש ורוד" נפתחת היום, 8.3 בשעה 20:00, בגלריה ברוורמן, יהודה הלוי 81.
בשעה 21:30 צפויה הופעה של הגיטריסט יהודה קיסר.